הביטו בבלוג זה, פיסת זכרונות אסופה, אריגים שהפכו כבר לגווילים, משנים שעברו. הביטו וראו כיצד חשבתי לפני שנים, על המצב המדיני. אף שכבר בשלב מסויים טרם גיוסי ידעתי להתבטא כראוי, וקולי יפה וזקני ארוך כפי שאומרים ביום כיפור - התבטאתי עדיין כנגד הערבים, בעד הצבא, כד' וכד'. אמנם חשבתי לעצמי - האם עליי לוותר על הצבא ולהכנס ישירות לשירות הלאומי? - אך בעקרון אמרתי לעצמי, צבא הוא צבא, וצריך להתגייס. כמו כן, לא חיבבתי במיוחד ערבים כלאום או עם או תרבות או אסופה אתנית, לא חיבבתי השתמטות ובאופן כללי הערצתי מרחוק את הצבא בתור אותו גוף שאמא חפרה עליו שהוא זה ששומר עליי בלילות. מיותר להזכיר, אמא לא שירתה בצבא.
*
זו תופעה מעניינת. לא כללית, לא קולוסאלית אבל היא תופעה. ראיתי את זה בפוסט של טירנזוארוס רקס - שכמוני נכנס ימני מתון לצבא שתמך בצבא עם ויצא משם בדיוק כמוני, אדם שיכול לעיתים להחשב כשמאלני קיצוני, שמתנגד לקיומו של צבא חובה.
זה מדהים, מדהים כמה שכ"כ קל להאמין לשקרים ולמניפולציות שעוטפות אותנו כעם וכבני נוער בפרט, וכ"כ קל לזהות אותם במנגנון.
הבעיה, עם כן, היא ההתמודדות.
אחר פרשיית הקצינים-הגבוהים מפקמ"ז (אם אני זוכר נכון) שלקחו להם חיילים כמשרתים נזכרתי טוב טוב בתפקיד שלי שוב, ובכל הבניינים שלי. התחלתי לחשוב שוב על החבר'ה ממז"י, על האנשים בקרייה ובשאר הפיקודים. על עשרות אלפי החוגרים, בגילי, שלא התקבלו למודיעין או לטיס או לקרבי או לדברים נחשבים אחרים ואולי כן לדברים נחשבים, אבל עדיין נותרו לשרת שם. בעורף. במרכז העיר. בעבודה היומית שלהם, לעשות קפה לעצמם ולחבר'ה, להתחרות מי לוקח עיתון ראשון מהחינוך, ולהעביר את היום באקסלים, אקסלים, אקסלים. כ"כ הרבה אקסלים שלא צריך. ותקשורות. וזיוני שכל אחרים שלא משנים דבר לאחד.
קשה לי, קוראים, קשה לי לתאר לכם במילים פשוטות ורפות אלו כמה, כמה מבוזבז הזמן שבזבזתי במז"י במשך שנה וחמישה חודשים. כמה, כמה שנים מבוזבזות. 17 מילארד ש"ח (אני זוכר נכון?) ממשיכים להתבזבז כל שנה על התופעות האלה - ושלא נדבר על התנאים שלרס"בים אקראיים שלא עושים דבר מלבד לרדות בחיילים שלהם ולשתות קפה. על התוספות שכר האימתניות שאידיוט מקבל בגלל קביעות תפקידית בנאלית.
ואני, אני שהייתי שם וראיתי. איך מחלקים את זה. עוד אני זוכר את השקרים שהפיצו, מחלקה אל מול מחלקה והכל שקרים, מדור אל מול מדור והכל שקרים, והכל תפזורת, ואין שום אמת אמיתית, ואף אחד לא יודע כמה מי ומה ואיך אבל יודעים לצעוק ובמיוחד יודעים צעקה אחת ויחידה - ע ו ד .
עוד חיילים! אז נגייס אוטיסטים, כמאמרו של שטרן. עוד כסף! אז ברק נותן, ונותן כסף לאותם מוצצי דם מחטכ"א, שימצצו דם לעוד דורות ודורות של צעירים שהיו יכולים כרגע לתת את ידם לילדים (שהסיבה היחידה שאני לא איתם עכשיו היא שאני עושה פסיכומטרי קצת והם רואים את מלך האריות בפעם ה200), או לכל אוכלוסייה אחרת, או באופן כללי, ל ת ת ב א מ ת .לעשות משהו עם מהות! ולא לבזבז את הזמן.
*
וכך משם, צור מחשבתי, הגעתי לכך, לאט לאט -כך התעצבו מסקנותיי ומסקנות שאר החברים שאני זוכר את שיחותיהם עמי - איך נכנסו לצבא, חדורים רוח, חדורים אדיאלים - בטוחים במטרתנו, בטוחים שזהו צבא ההגנה.. שכך.. נגן על מדינתנו..
שנתיים ויותר אחרי מרץ 07' אני מביט אחורה ונזכר ומשווה בין המניפולציה האכזרית שנעשתה לי ולחבריי לכיתה (שחלקם היו קרובים להקריב את חייהם) - על מזבח זיוני השכל של הפוליטיקאים והשקרים שבנוהל.
נזכר איך ראיתי אל מול העיניים את כל השחיתויות, השקרים הכל. התקנים. הכסף. נשפך. מול העיניים. כסף שהיה יכול לתת כסף לזקנים בשכונה שלי, או למסכנים שאני מטפל בהם. כן הלאה.
הכסף הזה.
הזמן הזה.
ומילותיי נחלשות ונחלשות, ואני רק רוצה לשתוק, לקוות שהדורות הקרובים ידעו אמנם צבא אבל אחד כזה שיהיה מקצועי, ולא חובה. אחד שיתבסס על טהרת הקבע אבל לא יתעלל בפקודיו ולא ישלם להם דמי-כיס מורעבים של שנות הצנע.
רק רוצה לשתוק ולהתרכז בהווה הנפלא הזה.
המפקדת לשעבר שלי בקרוב מסיימת את תפקידה. תחתיה ברצף של חצי שנה השתחררו שני חוגרים חדורי אמונה ובעלי פוטנציאל לקצונה ויצירה תחת פרופיל 21 רפואי, ואם ידקדקו בתיק - תחת סיבות נפשיות לחלוטין.
מישהו עוד יתן לה סא"ל. שיהיה לה בהצלחה.
אחרי אוגוסט ראובן ישאר שם לבד. באוגוסט, כשאני אסיים את השירות שלי, אני אגיע לבסיס שוב לסגירת מעגל שתהא הפריסה של אריאלוצ'ו ויבגני. שתי דמויות מנוגדות. אריאלוצ'ו שהיה חברי הטוב ביותר, ויבגני שהיה הסיוט שלי במשך שנה. לא בדיוק סיוט, פשוט.. לא. לא טוב.
שניהם יסיימו את הקריירה הסתמית שהמדינה הכריחה אותם לעבור במשך 3 שנים. יבגני היה יכול ללמוד מחשבים או קסמים או כל דבר שהוא אוהב. היה יכול לצאת לחו"ל, אולי לחזור לרוסיה, אותה אהב. אריאלוצ'ו היה יכול לעבוד, ללמוד היסטוריה, גרמנית. לחקור על עצמו, לעלות על עצמו, לזרום. שניהם כ"כ אינטלגנטיים, כ"כ טובי לב - בסופו של יום - ו-3 שנים הם בערך עשו כלום.
סוג של כלום. כלום מסונתז אבל כלום.
אני זוכר את הימים שהיינו יושבים, שלושתינו, מחוסרי מעש לחלוטין. שלושתינו, שלושה מש"קים צעירים, שלושה אינדווידואלים, בעלי אינטלגנציה, נאמנות, מוטיבציה - שלושה אנשים טובים - ולא, עושים, דבר. ושלושתינו שואלים את עצמנו - איך יכלנו בכלל לחשוב שנתרום משהו? איך לעזאזל חשבנו שמישהו יעשה איתנו משהו נכון? איך?
*
אם גם הפוסט הזה הולך להגיע לדעת הקהל ולרוב העולם, בואו נעשה עוד יישור קו טרם המצטדקים וחולי המוסר והציונות יחפרו לי:
(אחרי עריכה, להבהרת עניינים)
אין לי ספק שהצבא הוא הגוף היחיד ששומר כרגע עלינו, מלבד האמונה התמימה בקב"ה, שאמנם נחמדה ויפה אבל לא פרקטית למשעי. אין סיבה -לא- להתגייס. לא ניסיתי להטיף כאן - צבא זה רע! - אלא להאיר - צבא כמו שהוא עכשיו, זה רע. אם אתם מלש"בים - קחו זאת בתור עוד נקודה למחשבה. שכן, יש סיכוי שתגיעו לכל"צ או תפלו מהקורסים שלכם ותלכו להיות מש"קי שקר-כלשהו ותעשו כלום ואולי גם לא תוכלו לצאת מזה.
אנשים, אני נלחמתי במערכת. נלחמתי. ניסיתי קצונה, ניסיתי הכל. אני לא בפרופיל לקרבי או לטיס או לתפקידים שנותנים לי אפילו משהו מחוץ לטווח הבית שלי. הייתי במקום שבו, תאמינו לי, לא רצו שאני ממש אצא, וכשהייתה אישה אחת שהייתה מוכנה להוציא אותי - דחו אותי על הסף בלי אפשרות ערעור. כשניסיתי לערער, לקחו את זה שנים. כשדרשתי טיפול נפשי כשהתחלתי להשתגע, והשתגעתי שם, פאקינג שיט השתגעתי שם - זה לקח שבועות, זה מרח אותי וניסו למרוח אותי עד שאשתחרר ואהיה מחוץ לידיים הירוקות.
אני לא זקוק להטפות סטייל "צבא זה לא תכנית כבקשתך" כי גם החיים הם לא כאלו. וכן, אני אסיר תודה לכל הפלס"רניקים והקצינים שדואגים לקיומה הפיזי של המדינה ולאי-רקבונה כפי הנראה לעין, ובכל זאת, אף על פי כן - יש בעיות, יש בעיות בעולם הקבע, יש שחיתויות - וזה לא אומר שצריך להפסיק לתרום - אבל זה כן אומר שצריך לעשות משהו, כי מספיק ודי.
בדפדוף בבלוג אנשים יוכלו לראות את המסע שעברתי - את הטירונות, את הכניסה למז"י, את התקוות, את השקרים ששיקרתי לעצמי, את התחושה הריקה, את ההתפוצצות, את השבירה הסופית ואת השחרור, ומיד אחר כך - יום אחרי השחרור- כבר הייתי בטלפון עם העמותות של השירות לאומי. והשנה אני מסיים את מה שנתנו לי + חודשים שאילתרתי תוך כדי שירות לאומי בבית ספר לחינוך מיוחד, בתקן ספציפי שממנו ברחו לא מעט, ואני וקומץ אחרים נשארנו ונתנו את ה200% שלנו. את התרומה שלי לא הפסקתי ולא אפסיק. אבל בצבא, זה פשוט לא היה אפשרי.
אנא - עקרון הפוסט הזה היה להראות את הטרנספורמציה שעובר חייל מלא מוטיבציה כאשר הוא מגיע לעולם הג'וב המש"ק-שקר-כלשהו. המשוואה הלוגית הייתה - מוטיבציה + תפקיד אפסי = שגעון ושנאה למערכת. כמו כן, ידוע שהסיפור הזה הוא לא רק אצלי וזה כל מה שניסיתי להאיר.
*
יבורך ה' יום יום.
אהבות עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
