אור פלורוסנט מנצנץ. חושיי הקהים מדמים אותו לצפצוף עמום. בעצם זו איננה סינתיזה חושית – ישנו צפצוף עמום ברקע. הבלבול המתמד הזה בין חשיכה לאור גורם לזיכרון שלי לחיות באופן.. אני לא מצליח למצוא לו מילה עברית.
Vivid. זו המילה שעולה לי לראש. בין המילים היחידות. אני מצליח להתבלבל. שולחן. שולחן קטן, שלוש רגליים קטנות. אני חושב שהוא מעץ, או מהפולימר הזה שהכינו ממנו שולחנות בית-ספר יסודי. המרקם שלו נראה כאילו עבר הרבה דפיקות לאחרונה. הזיכרונות כאורות, כהבזקים של מצלמה.
הבזק.
אני יושב להנאתי בחדר מחשבים של בית הספר ופתאום מישהו נכנס. שני עולים ישנים מרוסייה, כאלו שעברתו את שמותיהם אך לא מהססים לקלל ברוסית, בעלי גוף גדול שואלים את האחראית לידי מיהו פלוני בן פלוני. הן מצביעות עליי. אתה פלוני, לא? מה כבר מחפשים אותי שני אנשים במדים שחורים. "כה אמר הדוד," הם מזמרים לי, "כה אמר הדוד."
החיוך הרגוע שלהם ליווה אותי תחילה ברגיעה ובנועם מחוץ לדלת. "אתה יודע," הם אומרים לי, "כמו שזה נראה אתה לא.. איך נאמר את זה.."
-"נאמן."
-"כן, לצערנו הרב, אדוני," באותו מבטא רוסי קריר אך מלווה בחיוך, "אתה לא ממש טיפוס נאמן. יצאת מהצבא בצורה לא חוקית, אבל המשכת לנהוג, ורחמנא לי'צלן, להצליח בחייך? משהו פה לא בסדר. בכלל. לא ראינו אותך באסיפות, לא ראינו אותך רושם בפייסבוק - הידד לדוד! - או כל סיסמא אחרת. משהו פה לא בסדר, בחור."
-"משהו בהחלט לא בסדר." ענה לו השני.
-"אנחנו נאלץ לבקש ממך לסור עמנו לתחנת המי'פלגה, לתחקור קצר."
לא ידעתי מה לענות. לא ניסיתי לענות.
הבזק.
"נו, בחור, על מה נפל הפור?"
זה קדם לטריקת הדלת. מגפיים מתופפות מקצב Grave עצבני על הרצפה הקפואה. תחושות של ריח קופצות אליי. דם קרוש. כמה טעים.
דממה לכמה דקות.
אני עונה לו במצמוצים.
"אתה עדיין לא אוהב לדבר, או לחתום על ההצהרה שאתה צריך לחתום עליה, מה? אתה לא אוהב כנראה את המדינה שלך, מה?! תצהיר! תודה! תחתום!" – הוא המשיך והמשיך במשפטים כאלו, צועק וצועק חזק יותר. פתאום בעיטה נוספת. לא כל כך פתאום. זה בנוהל. "כה אמר הדוד!" הוא צועק ובועט, "כה אמר הדוד!"
הבזק.
בניידת הסטירות היו ספוראדיות. כנראה בגלל שאני לא ממש דובר את השפה שהם דיברו. לא הצלחתי לזהות אפילו איזה ניב זה. אולי הייתי מבולבל מדי. מה כבר עשיתי היום חוץ מלשבת ולהבריז קצת מאחריות וחצי שהייתה עליי, לעזאזל.
בתחנת המפלגה על הדברים נשפך אור חלקי. למעשה, בגלל שאני בעל בלוג כלשהו, שמתנגד לצבא חובה, פלורליסטי, ומתנגד למדינה יהודית-דמוקרטית לפי חזון המפלגה, ותוך כדי כך – מפרה את מילת הדוד. הרי אסור להפר את מילת הדוד. הדוד תמיד צודק. הדוד תמיד אוהב.
הפקיד הקטן והעייף החתים אותי על כמה טפסים. איש גדול עם עיניים בהירות ותספורת מגולחת, וסימן מוזר של סיטרואן על המרפקים שלו צווח עליי לחתום מהר. בסדר, נו, בסדר, כמו ביטוח לאומי או הבנק, מה כבר כתוב שם?
הבזק.
שקשוק קטן מזכיר לי את הטירונות. אלוהים, איזה כיף כבר לא להיות שם. בעצם, מה כ"כ כיף לי עכשיו? עכשיו שוב יש לוע של רובה מול הפרצוף, ואני לא ממש מנקה נשק. למעשה, אני כנראה הופך להיות אותו איש קרטון.
"אז מה אתה אומר כבר, חתיכת בוגד פוסט-ציוני-קונסרבטיבי-דוחה שכמותך?! פרזיט חברתי שכמותך! תתוודה! תתוודה!"
אני לא יודע אם זה בהזיות או במציאות, אך אני מתחיל לשמוע שוב מיסות של אוטו-דה-פה בראש שלי. Que I peccate, padre? – לא כך אומרים את זה בלטינית. אני מנסה להזכר.
"peccate.." אני לוחש לאיש עם האקדח והמגפיים והצעקות.
הוא מכה אותי עם הקת.
אני משתדל לנשום.
אני שומע קליק קטן.
"לפי פקודת הדוד.."
נ.ב.
אם יש ארמז לגזענות כנגד עלייה רוסית או משהו כזה שנלמדה, אנא התעלמו ממנה ודעו שלא התכוונתי לשום ביטוי גזעני כלשהו.
סה"כ סיפור גרוע (אני ממש לא משהו בפרוזה) אבל הייתי חייב להוציא את זה, ולו רק שאם עכשיו הייתי מתחיל להעתיק מסלוז'ניצין (מומלץ, במיוחד הפתיחה ל"ארכיפלג גולג") - לא הייתי טועה מהמציאות שעלולה להתרחש כאן בקרוב.
בוא נקווה שהסיפור שלי לא יהיה אמיתי בקרוב.
שנזכה לימים של שלום,
אהבות,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
