כן, כותרת קשה. אצלנו היא מציאות.
שוב כמה רגעים טובים ודלים לכתוב פוסט, להוציא עצבים, ולעבוד על הפסיכומטרי. אין מה להגיד. הכיתות של הבוגרים זה פינוק במקרה הזה - אני רק עוצר כאן מדי פעם כדי לפזר הפגנות, אלימות, ונסיונות כיבושים של כסאות שלא שלהם. בעיקרון, הם או לומדים, או משחקים, ואני לא צריך לעזור יותר מדי - כי הם כבר בוגרים. תיווך רק יאט אותם. יופי טופי לי.
אז יש לי זמן להזכר כאן בעצם במקרה של אותו א'. א' הוא ילד כאן. א' הוא בין הילדים היחידים שאני לא מצליח לאהוב ממש. כלומר, אני כן, אבל הוא בלתי נסבל. בעליל. הוא בא מוזר לביצפר, לא מוכן ולא מאובזר, לא נקי ולא מצוחצח. למעשה הוא לא מתקלח במשך חודשים. שלא נדבר על עוד כמה דברים, נטולי כל הגיינה או אנושיות. וכמובן ששום דבר בזה לא אשמתו.
אבל הנה תחכום שנכנס.
ה'אשמה' היחידה שרובצת היא על ההורים. הם-הם המחנכים האמיתיים והמעצבים האמיתיים - אנחנו רק עוזרים, כמה שאפשר.
הנה הוא, משחק בפאזל. ואני יכול להגיד בבטחון חלקי, שיש סיכוי שהוא אולי פותר את הפאזל הזה טוב בעצם מההורים שלו. כי כאן קבור הכלב.
גם ההורים שלו עם אייקיו פחות מ-70.
א' הוא לא היחיד שהכרתי שנתון למצב הזה. גם ש', ילד בכיתה א' אצלנו, באמת ילד מתוק - כבר יותר מתוחכם מהוריו. זה הצד האפל של "קוראים לי סם". הילד לא נורמלי ומתוק ובלונדיני ויפה כמו אלי של סם, לא. הוא בדיוק כמו סם, רק טיפה יותר מתוחכם. וסם הוא לא אבא דואג מהאגדות שרק רוצה באהבת בנו, לא, סם הוא אבא עם אייקיו 70 שמכה. הוא יחד עם אמא עם אייקיו בסביבה הזו עם יציאות נוירוטיות וגרוע מכך. אז א' וש' אף פעם לא באים מוכנים לבית הספר, ותמיד באים עם תלבושת לא נכונה, או שאין אוכל בבית, או שלא מבינים את האישורים שמביאים, או שלא באים לימי הורים, ולא מביאים בזמן, ולא עובדים על מה שצריך בבית, כן הלאה.
וכך הימים של א' וש' עוברים. בין בית ספר לאנשים כמוהם, להורים שהם כמוהם. לכאורה, איזה יופי - העולם הוא בועה של תמימות נטועה בפיגור הזה, שלצערינו אופף אותם.
אני מביט ונעצב וכל ליבי דמעות על שתי הנפשות. אני חושב לעצמי ומדמיין - אחרי שאני אעזוב את הבית ספר הזה - מה יהיו חייו? איך הם ימשיכו? לאחרים כאן משפחות חלקן תומכות חלקן תומכות, חלקן אוהבות ומקבלות חלקן פחות אבל הן לפחות די נורמליות. משהו שיזרום ויגן עליהם, מכל מה שבחוץ. אבל משפחה שהיא בדיוק חסרת אונים כמוהם - איך הם יוכלו לשרוד?
הרי משרד הרווחה עוקב אחרי זה, שעל אחר שעל, שנייה אחר שנייה. בשלב מסויים יהיה קרע, קרע כואב לכולם, ואיך ההורים יצליחו להתמודד עם האבדן החלקי, ואיך הילדים עם הבלבול זהות הנוראי הזה - שאם דופקים להם אפילו שבריר מהשגרה הם משתגעים, אז את היחידה ההורית שלהם? - ואיך המערכת תתמודד עם דבר כזה.
אז כן, במקרה הזה צריך לחוקק חוק שאסור לאנשים סתם להביא ילדים לעולם. אסור לאנשים עם אייקיו כזה גבולי, שישנה סבירות גבוהה (!) אפילו בלי מיפוי גנטי להבין ולדעת שעתיד להיות להם מפגר כצאצא, להביא צאצאים כאלו. זה פשוט נוגד את ההגיון. אתה לא יכול, בגלל הרצון שלך, לדפוק לאחרים את החיים באופן מוחלט שכזה.
אז כן, זה אומר למנוע זכות בסיסית ביותר - הזכות לרפרודוקציה - מאותם מעוטי יכולת, שאולי אין להם יותר מדי נקודות אור להיאחז בהם. אפשרי, נכון. אבל זו זכות שמביאה אחריה יותר מדי כאב. יותר מדי.
*
באותה הזדמנות, אם הייתי יכול לעשות את הבדיקות היחסית-מסוכנות-והיחסית-לא-מוסכנות של בדיקת מי שפיר ולפניהן כדי לקבוע האם הצאצא עלול להיות בעל תסמונת דאון - וכתוצאה מכך לבצע הפלה - כחוק בל יעבור, הייתי עושה זאת.
לשום נשמה לא מגיע גוף פגוע ופגום, שחי חצי חיים. אז כן, חלקם מתגברים על זה באופן חלקי. אבל לא, לא לכולם. ולא, הם לא שווים לנו. הם שונים - הם מדהימים, ומיוחדים באופן כ"כ יפה בדרך שלהם - אבל לא מגיע לאף נשמה את הגוף הזה. אני מצטער, פשוט לא.
*
הם באמת נפלאים. אני באמת מאוהב בהם. מגיע להם לחיות בכבוד. אבל לנשמות הבאות בתור לא מגיע גוף כזה. הם סובלים, וכואב להם, ומי שלא סובל ולא כואב לא בעל מספיק יכולת כדי לקבוע את המצב הזה. וזה אף פעם לא טוב.
תגידו לי בעצמכם שלמישהו מגיע גורל כזה. בן כזה, בת כזו, אח כזה. להיות אחד.
פשוט לא, אני מצטער - מאוהב בהם - אבל פשוט, לא.
שנזכה לבשורות טובות,
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
