זהו. התחיל שבוע נוסף של נפילת מתח. היה אחד לפני כמה שבועות, עכשיו נכנס עוד שבוע כזה לתוקף. מעניין איך הוא יצא.
נפילת מתח שקצת בא לי להרפות מהפסיכו' בדיוק כשאני הכי צריך להכנס בראבק - אז נכנסים כי אין מה לעשות, ואני כותב את הפוסט הזה כדי להוציא את הרעל שבפנים. כעס, עצבים של יום לא הכי פשוט, וצעקות מסביב וצעקות בפנים.
ברגעים כאלו אני מרגיש כמו נרקומן שזקוק להרואין שלו, כשההרואין היחיד שאני יכול לחשוב עליו זו הלחנה. זה לא התמודדות, וזו לא בריחה.
הלחנה. והבדידות שלה. הבדידות של הכתיבה, הבדידות של ההלחנה.
היו מספרים על ברהאמס שהיה מהלך לו ביערות שבועות על גבי שבועות ורק שם מלחין. ועל מאהלר, עם בתי הקיץ שלו. לקפוץ לאגם, ולכתוב את הסימפוניה החמישית. למה לא.
אבל זה לא זה. כי שלא כמוהם אני בחרתי בגורל הרבה יותר מדי עמוס לעצמי. בחרתי והתאהבתי בעומס הזה, בנפילות והקפיצות ובמליון וחצי התוצרים הללו שיוצאים תחת הידיים שלי, תחת עמל, יזע, דמעות ושאר הדברים.
אולי זה מה שאני צריך שוב. להעלם ברגע אחד אל תוך נצח שלם - לא להפרד מכל הדברים היפים שהמציאות הגשמית מותירה לי, אלא פשוט למצוא את אותו רגע אחד ויחיד ולזנק דרכו אל תוך אותם נצחים שהשארתי מאחוריי - נצחים של מוזיקה סובבת סביב עצמה כפרפרטום מובילה, של מילים הנוגעות בספירות האלוהיות כתפילה חרישית. פאק. כמה שאני צריך את זה שוב. צריך שוב את החלומות בהקיץ של המוזיקה שלא באמת נעלמו ממני - אבל אני פשוט צריך אותם עכשיו. כמעט כאילו אני רוצה לשרוט את הקירות כאן ולברוח - לנתח כל צליל, כל מגע, כל שנייה שהרוח נושבת ופועמת כלב אלוהי אחד.
לנשום עמוק. שתי מתנות שיש לי הן הקללות הכי גדולות שלא האמנתי שהן כאלו קללות - אני זוכר יותר מדי, ואני מאושר תמיד. זוכר יותר מדי כי אני מצליח לזכור כל הברה וכל טעות שלי ושל כולם כשם שאני זוכר את הדברים הטובים שלהם, ולפעמים קשה לאלתר אחרת. אני זוכר כל הברה, כל תאריך וכל שנייה מחורבנת, ואני לא מצליח למחוק. אתם מבינים, שכחה היא מתנה אלוהית שמנעתי מעצמי ברגע שהתאהבתי בלדעת, ברגע שנולדתי לאבא שניחן בדיוק באותו רצון ובאותם גנים של זכרון. אז זוכרים. וזוכרים יותר מדי.
ומה רע בלהיות מאושר תמיד? שאחרים לעולם לא יבינו למה אתה מחייך גם כשקשה, למה אתה צוחק כשאתה נופל, למה כשלכולם כל כך קשה וכשלך אמור להיות לא פחות - אתה מצליח לזרום בקלילות. אבל ככה זה. הבריות לא מבינים את עצמם ולא מבינות אחת את השנייה - לא שאני שונה מכך, לא התיימרתי להבין את עצמי או את האחרים כשם שאני מבין, נאמר, לנתח סימפוניה או לאלתר משהו אימפרסיוניסטי. לא. מוזיקה זה דבר יותר פשוט ונפלא מבני אדם, אין מה להגיד.
למרות שלא בדיוק. אבל זה דיון אחר.
הספקתי לעשות טרנספויזציות, ולעשות נדמה לי עוד איזה גרף מחורבן ובעיקר לא מעט תרגילים בקצב ובהגיון או מה אבל צריך עוד, רוצה עוד, רוצה עוד להלחין, רוצה עוד לכתוב ולשמוע את זה ולגרום להכל לקרות, להמשיך לכתוב.. להמשיך. לנשום עמוק.
אולי לקחתי מהפידידיים שכן קצת יורת מדי. אני רוצה לפול לרצפה ולהתחיל לכסות את הגוף שלי עם הידיים, להסתתר, להסתתר עמוק בפינה ולהכנס לעצמי, לכסות את עצמי באותה עלטה שהם מתכסים איתם כשהם נעלמים, ולא לתת לשום קרן אור יפיפייה לבהוק יותר חזק מהאורות שיש לי בתוכי.
אולי זו הבעיה שלהם. הם זורחים בתמימות נפלאה יותר חזק מהשמש, ולא צריכים את האור שלה או של המציאות בכלל שינחה אותם לאן. אולי הם מושלמים מדי. אבל הם אובחנו. אני בכלל לא כמוהם - טוב שכך, אני איפשהו בגבול הנורמה, ולא מנסה להסתתר ממנה, חלילה.
אלא מדי פעם להסתתר מהגורל הנורא שבחרתי - נורא לא בגלל שהוא עצוב או קשה, אלא בגלל שיש לכבד אותו, אלא בגלל שהוא גדול. וצריך להשקיע. וצריך להמשיך.
אני זוכר באיזו פעם שורה דיברה על נפילות, תחת הכניסה למעבדות, היא סחבה לה עוד שאיפה מהסיגריה הניצחית שלה והסתכלה עליי ואמרה - "אבל אתה יודע, לכולם יש את הבקרים האלה שמסתכלים במראה ופשוט לא רוצים להמשיך, לא רוצים לקום ולא רוצים לעשות דבר. אבל אתה יודע טוב מאד, שצריך. וצריך לקום, וצריך להגיד את האין ברירה הזה ולהמשיך."
היא צודקת. אני זוכר שאמא הייתה אומרת לי תמיד את המשפט הזה - "אין ברירה." - ואיך אהבו להשתמש בו כדי לתאר את האלימות ואת המעשים הכי פחות צודקים שאי פעם נעשו. אז בעצם הוא המשפט הכי צודק בעולם שמתאר את כל הטינופת האפשרית שנעשתה בשם הגיון לא קיים.
אין ברירה.
אני לא יודע מה הפעם נכון. כלומר, תמיד יש ברירה, זה דבר שמסרבים לספר לרוב, אבל מבחינתי - עם הילדים האלה שכאן, לידי, אוכלים בשקט - והתלמידים שלי שצריך לדאוג להם ולתזז עניינים - והלהקות שלי, שצריך להיות הגלגלים שמזיזים אחרת שומדבר לא זז בשתיים מתוכן, והשלישית לפעמים מתישה בטירוף - והאהבה שלי, נסיכה נפלאה שלי, שגם לא פשוט או קל - והחתול, והדירה, והשותף שחזר.. והכמעט-מינוס-בבנק.. ומה לא, לעזאזל.. מה לא..
אז אין ברירה.
לפחות עד 17.8.09. שנה אחרי השחרור שלי.
שנה אחרי השחרור שלי אני משתחרר מעול הרבה פחות דבילי מאשר השחרור הראשוני שלי.
תוך מצמוץ הוא כאן.
פחות מחודש לפסיכומטרי (643 סימולציה אחרונה, מה שאומר שלפי ממוצע ארצי אני בערך ב666 כרגע), חודשיים וקצת לשירות.
זה הכל.
ועכשיו לשמור על עצמי. ללכת לשיעורים, להרוויח את הכסף שלי, ולעושת את המוזיקה שלי, ולא לפחד להמשיך.
אולי הגיע הזמן שאני אמשיך לנצל את אותן קללות-מתנות הללו, קללות-מתנות נפלאות שלא הייתי מחליף בדבר. ונזכור איך ללמד ואיך להצליח ואיך להפוך את המצבים האלה לזהב כמו שהצלחתי בעבר, ונמשיך להיות מאושרים תמיד ולא לפול באמת. לא לפול בכלל.
"אתה יודע, תמיד אומרים שכל בנאדם אפשר להחליף," אמר לי בני בנסיעה, כשהוא פורק את העצבים או את המטען המילולי הקבוע שלו איתי, "אבל אותי אי אפשר להחליף. נראה שהם ימצאו מישהו שיעשה את אותו הספק עבודה כמו שאני עשיתי מאז שאני שם."
פאקינג שיט, הוא צודק. לא לחלוטין, אבל די צודק. אני זוכר שקורט וונגוט היה מספר איך שפעם בחברות שיבטיות הייתה הרבה פחות תחרות - לכל שבט היה את האנשי מקצוע ורוח שלו, וכל שבט היה די קטן ומצומצם, לא היו כ"כ הרבה אנשים שיטענו לכל כך קצת כתרים.
אבל אנחנו בעת אחרת, וכאילו תמיד אפשר להחליף אותך. אבל אף אחד לא יהיה אתה.
מנחם ולו במעט.
ואיכשהו, אני צריך לאזן את זה, ולזכור - ונפשי לעפר לכל תהיה.
עם שני פתקים אדם צריך ללכת, האחד עליו כתוב - לי נברא העולם, והשני - אני לא יותר מרימה ותולעה.
לזכור את זה. להמשיך לדהור.
מתפוררים בחיוך מטורף.
אופת' ברקע באמפי. הזמן טס ואני לא רוצה ללמוד. אני רוצה להמשיך לפרוק. דולב מתקרבת אליי, אומרת משהו, ממלמלת. היא התנהגה היום לא טוב. ואני מתרכז בלעשות טרנספויזציה והדבר היחיד שאני רוצה הוא להעלם לאותה שניית נצח נפלאה.
mein schone einsamkeit. איפה את?
Ich will dich, mit mir, ewig. mit mir, ewigh. ohne die welt.
להזכר בשיר של מאהלר - נפרדתי מהעולם. אין נפלא ממה שהוא כתב לזה, וממה שקתלין פרייר עושה עם הקול שלה לזה.
איך אנשים יכולים בכלל לשמוע גלגל"צ כשיש את השיר הזה, לעזאזל.
היערות.. של ברהאמס. אני יכול לראות אותם בהזייה השקטה.
הארץ היפה הזו, בכל אשר תפנה ראשך,
פורחת באביב וחוזרת לפרוח שוב שוב,
לנצח ובכל מקום, שמיים כחולים אלי האופק -
לנצח..
לנצח..
לנצח.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
