אני מנסה לחשוב מדוע היצריות שלי הולכת בד בבד עם אותם אמוציות אינסופיות, שאריות מתחנחנות מגיל התבגרות שאני כביכול עדיין חלק ממנו. אלו מעין רגעי ריחוק, סדקי מציאות, רגעים של רוע קטן שמשום מה פוקד. אולי זה קשור למעין צינון הזוי שיש לי. לחוסר יכולת שלי להתרכז לאורך זמן בפסיכו'. להיעדר הנוכחות של היפה שלי. לתחושה פרנואידית שיותר מדי אנשים ושדים נגדי. של שום דבר לא זורם כשבעצם הכל זורם. כשאף אחד לא בעדי כשבעצם כולם אוהבים אותי. מה לעזאזל קורה פה?
כל דבר קטן מפריע. סדקים בתפיסה. הצעקות של הילדים שמשום מה אני לא רוצה לשמוע עכשיו. הטעם של המים. הטעם של החיים באופן כללי. האוויר. הקשת בשיער שכן עושה אותי לאיש יפה. העיניים שלי. התחושה של המציאות באשר היא. העובדה שאני לא יכול להשים באזניים מוזיקה ולרפא את כל זה בדרך הטובה - קצת הרבה מטאל, קצת הרבה אמונה, ותפילין.
הבקרים האחרונים בכלל שללו ממני את היכולת להניח כמו בנאדם. מעצבן.
אבל לא נורא.
עוד מעט חופש. עוד מעט חיים, עוד מעט הכל.
אעהח. זה באמת אחד הימים האלה, והוא מתקשר ישירות לכל הטוב שעוד מעט. מה, אני לא זוכר איך הייתי חולה מת שבוע לפני המעבר לדירה? איך הייתי עם ה..סדק הרקטלי (עוד סדק! הוראיי!) בדיוק לפני שעברתי את הרשיון? איך הרגשתי כ"כ רע בסימולציות שקפצתי בהן כמעט 100 נקודות? איך הכל, הכל מתקשר לזה, לבאלנס הזה.
אמא אמרה שהרוחות ששמרו על אחי ביומולדת שלו (3.7 - תאריך הפסיכו' ) ישמרו גם עליי. בוא נראה. אולי זה חלק מזה. אולי זה חלק משבירת כלים שעשיתי בלא יודעין אם בכלל אפשרית שבירת הכלים והיא לא הזייה של האר"י. אולי זה סתם לילה חלקית טרוף והצינון הזה. יותר מדי אולי-ים.
יכול להיות ששוב הTSH בקרחנות. או ששוב אני בסה"כ צריך את התפילין ואת הכושר שלי, קצת יותר פירות וירקות וכל דבר טוב אחר שאני יכול לדמיין. כן. כל הדברים האלה בהישג יד ועוד כמה ימים הכל כבר יהיה כאן. מי יודע, אולי אפילו ציון מעולה בפסיכו', אולי לא. זה לא חשוב כרגע.
חשוב לי שהלהקות חוזרות כמו שצריך. ההרכב עם העוד התחיל להכנס לשלב הכי טוב שהרכב נכנס אליו - סינרגיה מקצועית - כשהרכב שכן מבוסס על תווים נכנס לעומק העניין והופך אותו לאמיתי, יותר מהאמת עצמה.
אולי זה זה.
כן.
יותר מדי טוב לי עם הלהקות. הלהקת מטאל הפכה להיות נטו סופרגרופ. ההרכב עם העוד קיבל חיזוק מנירי נגן הניי שמנגן מדהים לחלוטין על החליל הזה, ובאופן כללי נשמע מדהים. ההרכב פיוז'ן כנראה זוכה לשחקן חילוף בדמות הבסיסט הכי טוב שהכרתי מאודי, נקודה.
אם כולם במצב הזה וכולם בדרך לזרימה הזו, אני חושב שהכאב של החזרה למציאות קשה לי מדי. הרי כשמוזיקאי יוצר, בטח מלחין רציני ובטח מנהיג הרכבים - נמצא עם ההרכבים שלו, ועושה את מה שעושה, זה יותר מסם, זה יותר מסקס, זה יותר מאהבה. זה יותר מהמציאות הזו. זו אמנות, אותו רגע יצירתי שפשוט נמשך במשך דקות, שעות ולאחר מכן נצח נפלא, כשמקליטים או כשמישהו אחר אוהב את מה שיצרת ומתחיל לזמזם את זה לעצמו (כמו מה שקרה עם Hoping או עם קרטוני ביצים וכד'). כנראה זה זה.
הבריחה הזו, ההתנתקות מהמאבקים של היום-יום אל תוך המיזמים הנפלאים האלה, ולאחר מכן, לחזור למאבקים הטיפשיים והקטנים האלה - הם הם - שורש העניין, כנראה.
אני צריך לישון.
ואספרסו עם סלט ירקות עם מלא שמן זית.
בינתיים אני מביט אל הקירות עתירי הסדקים והפנים מלאי הסדקים ואל הידיים שלי, מסודקות ויבשות, אל הפנים עטורי הפצעים והחטטים ואל התודעה שלי שנסדקת בעייפות וכל שהיא רוצה היא לישון דקה, להתנתק.
כולם אוכלים,
אולי אני פשוט עכשיו אתחבר למוזיקה
ואעלם קצת.
טיפה.
אהבת עולם בית ישראל
דעו את עצמכם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
