| 7/2009
לא קביל - סיפור קצר על החייל שלא השתחרר מעולם
(מוקדש ליוראי, שדפקו אותו חזק, הזמר שלי; ולכל החיילים שקיפחו חייהם על מזבח האינדווידואליות שלהם או הטירוף שלהם, סלה)
*
מעשה שנעשה בארצנו והפרטים חסויים וכולנו זקוקים לחתיכת סיווג כדי לקרוא את זה. או כך לפחות ספרו לי חבריי הרחוקים על כוס עראק וקובעת חלב-חיטין במחירים מופקעים בפאב צר טרקלין בבאר שבע המקודשת. כלומר, האנשים הצביעו על אדם בצד הבר, לוגם משהו, ואמרו - "צעיר לנצח.." כמקובל, בארשת שפתיים חצי צוחקת וחצי עטרה בטראגיות מתבקשת. ביטוי זה תמיד נאמר כלפי קצינים או חותמי קבע למנהם, אך לא כך היה.
כך היה.
פלוני בן-אלמוני. בסה"כ ילדות רגילה, תיכון, חברה, בגרויות, רשיון, כדורגל בשישי, ניסה קצת חשיש באמסטרדם בחופש של י"א ולא הלך, קצת ריבים עם האנשים, לילה גרוע במועדון, ובסופו של יום גם צו ראשון סטנדרטי למדי שם הציג את עמדתו המרכזנית-ימנית-פרו-כולם (למעט הערבים) וכמיהתו לשרת בקרבי. אם כן, פלוני בן אלמוני, הגיע לשריון, נתקע בסוף העולם עם אנשים די טובים בחדר (שם התלהבו כה על היותם בחדר ולא באוהל כמו שאר האנשים בטירונות מהשכבה). אוגוסט 06', עד מתי, ושאר הדברים הללו שרק מי ששרת בצה"ל יוכל להבין וספק אם יתאפשר לתרגם זאת ללשון אחרת. לא נורא. זה לא העיקר.
מיד אחר הטירונות, באימון המתקדם, על אף שבנו עליו קריירת פיקוד וקצונה מידי מפקדיו המתזזים, קרה המקרה וחווה החייל שלנו ברוב אומץ והדר שברי מאמץ לא נעימים, והלה סבל מכאבי רגליים מעצבנים ומה לא ומה כן עד אשר הגיע לחובש הפלוגתי ולרופא ומשם לחר"פ (בית חולים צבאי) ומשם לועדה רפואית ובקיצור פרופיל 64 ויאללה אתה מוצב בעורף.
על כן נשלח אמיצנו, נטול החת, למפקדת זרוע היבשה (יש"ו) וחיכה וחיכה וחיכה ועוד קצת חיכה והביט בעוברים ושבים, גם הם כמוהו נטולים כל קשר והלך לחדר אוכל והורעל שם בכבדות וקיבל טופס ושוב חיכה וחיכה והגיע זמנו להתמיין כחבילה, והתמיין לו לבסיס פיקודי-שכזה לתפקיד מש"ק בציעויות, שזו מילה צבאית למדי, ייחודית, המשלבת בין ביצוע, מבצעים, מצביאים, כשירויות, תקציבים ויישויות קסומות, מוקסמות, בצמוד לגאנט המטה הזרועי. או לפחות, כך תיארה לו מפקדתו נטולת החת שבילתה את שלושת העשורים האחרונים בהמצאת טפסים ונהלים שיחולקו בין הזרועות והחטיבות והמחלקות הכלליות אל מול השילושות. אבל כל זה לא רלוונטי כי בינתיים עברו להן חיש מהר שלוש שנים. כלומר, לנו הקוראים. לפלוני בן אלמוני, כצפוי, עברו בינתיים, שנתיים וחצי ארוכות ומשעממות בהן הפז"ם (הרי הצבא נטול זמן וקיים בו הפז"ם בלבד) תקתק אט אט עד שנשרפה הקופסא במוחו של סמ"ר פלוני שלא היה מודע שהוא מתעורר לבוקר האחרון, כלומר, לפני אחרון בצבא המגננה לציונים. התלבש הא במיטב בגדיו האזרחיים, נכנס לבסיס וצחק בפני רס"ר הבסיס הנורא ואמר שלום אחרון למאבטחי המתקנים, מתכונן לפריסה ושתייה האחרונה בו יאמרו כמה חייל טוב הוא וכמה חכם ורגיש וטוב וצייתן ונאמן ולא דופק ויצליח והחבר'ה יקללו אותו, רגע לפני הודו פסיכומטרי מועדפת לישון להשתכר להתמסטל כמעט למות לחיות ללמוד ילדים חיים ומה לא, כל מה שהבדיל בין שגרה פקידותית לבין החיים כפי שהם היה -
טופס. בנוהל.
"מה אפשר לעזור?" ענתה פקידה מקושטת כומתה עם בנייה בציפורניים שהרס"ר כמעט שבר מעצבים במסדר הבוקר האחרון, לועסת מסטיק. מאופרת. מכוערת.
"שחרור!" ענה בשמחה הצפוייה.
"מספר אישי?" - והלה ענה לה.
"כן.. היום אתה לא משתחרר מאמי."
"מה זאת אומרת? כנראה הזינו לא נכון או משהו.."
הפקידה הביטה באדישות והוסיפה לחשוב איך היא תעשה עיניים לרופא ותוציא עוד חופשת מחלה על חשבון משלם המיסים.
"בעצם, מתי רשום שם שאני אמור להשתחרר?"
"בוא נראה..התגייסת באוגוסט 2006, נכון?.. בסדר..אתה אמור להשתחרר..באוגוסט 9002."
"בשנת..9002?"
"נכון."
"גברתי," שאל, "את שפוייה? זה נשמע לך הגיוני?"
"הפהפהפה!" הצתעקה והתלהמה, "לפני שאתה מתנשא באזכנית שלך תסתכל בעצמך!" ואכן, אבוי לנו, על מסך המחשב הצטייר אותו תדפיס בתמונות אשר קרצה מבעד לשפתיו נטולות החיוך, לידו בדיוק כפי שאמרה נבובת הראש.
"אני..בשנת..תשעת אלפים.."
"פי, איזה צעיר!" צחק לידו הסמל העצלן שוויק. "הנכדים של הנכדים של הנכדים שלי יותר ממך! חה!" והלך לו לשק"ם לשרת את ארצו ברביצה על ישבנו.
חיילנו פלוני חזר למשרד וסיפר את סיפורו. מפקדתו הקשיבה קשב רב והבטיחה שהעניין יטופל בכובד ראש ובמהירות האפשרית. אך, מאחר ופלוני עדיין תחת פיקודה המסור והמדוייק, עליה לנצל את כח האדם הנוסף שברשותה ככל האפשר. הרי כך דרשה בפניה המפקדת-צוות שלה בקורס הקצינים שעברה מלפני כמה עשורים. לנצל כל משאב לתומו, למקסם למקסם, למקסם! על כן, דרשה בתקיפות מחיילה החדש-ישן לחדש ישיבתו ולהצטרף למחליפתו במלאכת הטבלאות והטפסים והכנת המשרדים לביקורת הקבועה. כך היה, לצערו הרב, כאשר נדרש להחילף למדיו הירוקים-אך-לבנים-מעט, להשתבץ שוב לתורניות מטבח ושמירות, לעשות כשעשה במשך החודשים הרבים האחרונים.
אותו אחר צהריים נכנסה מהפקדת למפקדת שלה והשתיים הדיינו בחדרי חדרים, עד אשר פלוני נדרש למשרד מפקדת-מפקדתו בעבור בירו העניין. חדרה, מלא עד בחילה באותו חיל השילשות, תמונות מצעירותה ושטויות אחרות חסרות משמעות כספרי דיני הצבא ומה לא, הכיל עתה אל מול המטוטלת לא פחות משלוש דמויות דהויות למחצה, שתי נשות קבע וחייל אחד מבולבל. הללו הסבירו לו כי יטפלו בטעות הבירוקרטית ביתר שאת. אך משעזב פלוני את משרדה, הביטה מפקדת-המפקדת בחיוך אל עבר המפקדת והורתה לה - "על גופתינו המתה! זכינו בלוטו, מפקדת, זכינו בגדול. הוא היה אמנם לא יעיל כרוב החוגרים, אך עתה, אלי הצבא הטו אלינו חסד ונתנו לנו עוד כח-אדם. ננצלו! הוא לא יעזוב את משרדנו עד הודעה חדשה!" - וכך הוחלט. אם כן, חיילנו נועד להוותר במערכת לנצח. או עד שתעבור אותה רוח קצינית המקננת בשרשרת הפיקוד. אמנם, חיילנו פלוני גם בעל נפש חושבת והלה הבין שאם היום איננו סיוט אלא אמת חסרת פשרות, עליו להשיב מלחמה שערה ולהלחם במערכת עד כלות עצבים ומרצו. על כן, פסע החייל והוציא חופשת רגילה והלך לו לעבר אותו בסיס בו בירר מדוע התאריך שלו הנו בשנה שקרוב לוודאי לא תהיה בה ארץ ישראל, כל שכן צבא להשתחרר ממנו. לפי הבירור, המש"קית דאז שהייתה אחראית על ההזנה של כל העסק הייתה טרייה בתפקיד ועל כן עשתה טעות שלא ניתן לתקנה כלל. כאשר שאל מדוע אי אפשר לתקן, נענה כי כך מסדי התנונתים של הצבא בנויים - טעויות קטנות וחסרות חשיבות שלא יפריעו לאף אחד בחיים או בתפקיד פשוט לא ניתנות לתיקון. פלוני אם כן ניסה לחדור למערכת זו, אך ראה ששום פעולה הגיונית איננה קבילה ומתקבלת, ועל כן התקפל ממעשיו וניגש לעניין בדרך שונה. "אתבע את הצבא!" הזדעק במרכזו של אוטובוס עליו נסע חזרה לבסיסיו, עליו הביטו העוברים והשבים כעל עוד חייל מסכן, שרוצה להשתמט ממערכת ששומרת עליו ועלינו בלילות.
בבוקר הבא ניסה חיילנו והגיש קובלנה כנגד כל אותם מנגנונים המעורבים בשירותו או שחרורו. אך, נציג הקבילה דרש ממנו פירוט מוחלט של התהליך, דבר שהתברר כמעט קשה יותר מהנשמע, הרי שאנו מדברים על מנגנון בין-זרועי, בין-פיקודי, הכולל אף את משרד הרווחה והפנים מלבד המשרדים הצבאיים, שאף בהם סנכרון מוזר, לא בדוק, שכן בתקופת שירותו המפקדים העליונים שינו כתריסר פעמים את מנגנון הסמכויות וכתריסר פעמים את הנציגויות הפועלות בפועל בתחומי ההון האנושי הסדיר. אחר המנגנון העשירי והתת-מחלקה-שאינה-מדור השתים-עשרה, התייאש פלוני וניסה דרכים נוספות. הוא כמובן התחזה לקצינים גבוהים ושלח מכתבי שחרור לראש אגף-משאבי-אנוש, לכמטכ"ל, נשיא המדינה והאפיפיור, אך מפקדת מפקדתו הקדימה אותו בכל אלו והלה זכה למחסור בהתייחסות, הרי מילה של קצינה בעלת עבר מפואר אל מול חוגר עצלן ומשתמט ומתחזה, מי ינצח ואחרית מי תשורנה?
פלוני בן אלמוני ישב ושבר שמירה שלא הייתה אמורה להיות לו אל מול שקיעה מפוארת מחוץ לגדרות התיל של בסיסו. אוחז ומתופף קלות על הנשק, הביט והבין שהזמן רץ, כבר עברו יותר מחודשיים משחרורו כביכול ועדןן הוא תקוע באותו מקום, באותו משרד ובאותו טופס מחורבן שצריך להעביר למר"ד כשירויות.. נסיוניות עקרים נוספים כגון הוכחה שפלוני בן אלמוני זכה להתעבר מידי רוח הקדוש העלו חרס, וגם נסיונו לזייף בדיקת איידס נכשל מפאת הפקודה החדשה של "גיוס-כל" - פקודה המגייסת חולי סרטן, איידס ובעלי תסמונות פיגור ושיתוק מוחין, הפרעות תקשורות (אוטיזם וכד') ונכויות קשות, ללא הפסד של זמן, במטרה לעצור את ההשתמטות הפוגעת בגבולות הציונות. כל הזמן הזה, והוא ממשיך וממשיך לקיים כמצוות מפקדותיו, וכאשר שואל אותן מדוע ולמה דבר לא זז, מקבל הוא את אותן התשובות החוזרות והנשנות בנוגע למחסור בזמן והתעדוף משימות ומה לא ומה נסגר עם הטופס שאתה צריך לשלוח לרמ"ד כשירויות מה אתה מתעכב עם זה בכלל?
כאן התחילו היצורות להשבר, פתרונות קשים הובאו בחשבון. ראשית, הייתה זו הנפקדות - לאחריה עריקות שבאה לידי ביטוי, כאשר הלה נעדר מהבסיס ללא משים וללא תכלית, פשוט נעלם לביתו, לישון ולהרגע - אך בדיוק כשהתחיל להנות מהחופש הלא מוצדק הזה, נשלחו ציידי העריקים לביתו הקט ופירקו לו את הצורה. כאשר הגיע להשפט בפני המפקד -שלהמפקד-שלמפקדת-מפקדתו, זכה לנזיפה חמורה ולדברי תוכחה גוערים ומביישים רבים בנוסף לפליאה הכללית, הרי כיצד חייל מנוסה ואמין בעל רצון טוב, מוטייביציה ואיכויותרבות יכול כך לפסוע אלי נתיבים מזוהמים התואמים את דפוס ההתנהגות של המשתמטים השמאלנים האנטי-ציוניים המתרוממים חובבי הערבים הללו. כך, נשפט הוא לתקופת מאסר של שישה חודשים בפועל ועוד עשר שנים על תנאי.
בתום תקופת המאסר המבדרת אך מעט מעיקה, שם זכה לתמיכה רבה מחבריו בתא המשיך במסורת הנואשים, חתם על נשק בנשקיית הבסיס שלו, רץ אל משרד המפקדת שלו וואיים כי ירה בה, במפקדתה, בחבריו, משפחת המפקדת ובעצמו אם לא ישוחרר לאלתר משירות סדיר ומילואים, לנצח. המפקדת אם כן ציוותה במיידי כי ישלח החייל יחד עם קצין ונהג למפראת בריאות הנפש. כאשר הגיעו, וקצין בריאות הנפש הפסיכיאטר הרגיש מכל הקשיב קשב רב לכל הסיפור הזה, בנוסף לתיבולים אחרים, מיד שאלו (הקב"ן את פלוני) - "אז בעצם, מה אתה רוצה ממני?"
-"ובכן," ענה לו, "פיצה, מליון דולר וסקס, אבל אשמח אם שתחרר אותי במקום."
הקב"ן המנוסה הניח שזוהי עוד תחבולת משתמט עצלן שרוצה לישון בביתו ולא להשכים קום ולהציל את גבולות הציונות, ועל כן קבע בדיאגנוזה, כי סמ"ר פלוני בן אלמוני הוא שקרן מועד, קומוניסט חזיר ומסומם שראוי שילמד לקח בעוד מספר חודשים במחבוש. כך היה.
כאשר הוא עזב בשנית את בית הכלא, שוב נטל נשק לידו וכתב בפתק לידו - "שנה וחצי יותר מדי." כיוון, דרך, טען, ירה.
*
"אז איך הוא חי ושותה לידנו?" שאלתי את חבריי והצבעתי על דמותו המעורפלת.
"הוא פספס. ראית פקיד שמצליח לירות בעצמו?"
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
