אז, אנשים, זקוקים למורה פרטי או לא
זקוקים..
למורה הפרטי
הנגיש, הזול, הנעים והמנוסה ביותר בכל באר שבע?
אנגלית,
ספרות, תנ"ך, היסטוריה
וכמובן –
פסנתר, אילתור, תאוריה
פנוי ומתמיד,
בשבילך תמיד!
*
לעניינים אחרים. שמתי לב לאחרונה שישנן
מספר דודות (דהיינו, התקפי רצון חוזרים ונשנים ללא הסבר מפורט) שעובדות
אצלי בריפיט ועליי לברר מדוע ולמה הן חוזרות. בעצם לא, אבל סתם כיף לקשקש על
קיומן.
גמדים
המאכל, דהיינו. אנשים לא מבינים, אבל
פיסת הגבינה הלבנה מלאת חתיכות הפרי הלא אמיתיות הוא למעשה פנינה נפלאה בקוויזין
הישראלי, וכל פעם שאחד הילדים אצלנו אוכל אותו, או יותר נכון, מסרב לאכלו בתוקף
מוחלט, אני שואל אותו ואותי – לעזאזל, ילדון שלי, מדוע אתה לא נותן לי לאכול קצת? –
על כן עוד לא גנבתי מהילד דבר מה, אבל כן כבר קרה המקרה שאיך שהסתיים היום רצתי לי
למכולת וקניתי לעצמי חפיסות מספר והתענגתי. יאמי.
Tucher
זו למעשה, דודא שלא הספקתי להגשים לפחות
בכמה שנים הטובות. הבירה הספציפית הזו, שראשית הכרתי את טעמה המעט זיתי (בגרסא
הבהירה שלה, כמובן) והאיילי להחריד אי שם במחוזות הפאב הספרדי שנעלם שמו מתודעתי (וכיום
אחוזת סמילנסקי יושבת עליו וחבל, היה אחלה פאב), נעלם משפתיי יחד עם אפליקן (זכורה
לטוב). כנראה ריב עם הספקים. על כל מקרה, אני מתגעגע. חזרי אליי!
וופל בלגי
דודא שאני מקיים לאחרונה בתדירות תודות
לכך שהוריי מוצאים אותם. פאק, זו אחת הדרכים הטובות לפתוח בוקר. וופל עם סירופ
שוקולד או מייפל, חביתה ליד, קפה שחור טוב או תה חליטה ובעיקר להביט בשמש הזורחת
ולהגיד – פאק, מגניב לי.
מוזיקה גרועה מהעבר
אני מודה. הורדתי את Enema of the State של בלינק. לא, אני לא חוזר
לימי גיל 14 רק נטול החינוך המוזיקלי הקפדני שלי. לא, לא עשיתי סמים. לא, אני לא
נדבקתי בפיגור של הילדים שלי. לא. אני פשוט נורא רציתי לשמוע שוב שיר ספציפי, אז
הורדתי בדרך אלבום. וכך הבנתי שבעצם אני נורא נהנה להוריד זבל מהעבר (סטייל פופ
ישן, וטייק-און-מי, וסקטמן ג'ונס, ועוד כל מיני שטויות אחרות) ולהתענג על נוסטלגיה
שאפילו לא אמורה להיות שם. הבאים בתור זה לא בדיוק זבל, אבל לא כזו איכות – סמאש של
אופספרינג. יש לי כבוד גדול ללהקה הכביכול ממוצעת הזו. לא גאונים או איכותיים, אבל
פאק, הם כיף טהור.
נקניקיות
בלי ארמזים פאליים. פשוט הוט דוגס
טובים, כמו המאד דוג של קינג ג'ורג', כמו ההוט דוג ששכחתי איפה, כמו סתם נקניקיות
איפשהו, כמו פשוט נקניקיות טעימות וטובות. גאד זה אחד הדברים שאני זקוק לו יותר
ויותר.
פרנו, שארטרז ואבסינת'. יחד.
זו פנטזיה שעוד לא הספקתי לקיים. הספקתי
לערבב שארטרז ופרנו. הספקתי לערבב פרנו ואבסינת'. לא הספקתי את שלושתם לערבב יחדיו
ולשתות או בשאט או לאט, וממה שאני מייחל לעצמי לאחר השירות, זה הולך להיות מרושע
ומטורף יחדיו. הו כן. הו, ממש, אבל ממש כן.
OCD בקטנה – פוזה לחלוטין, כן? – אבל הטקסים הקטנים
החל מהפלאפון-בימין-ארנק-מאחור-ויומן-משמאל,
העטים שחייבים להיות שלי וחייבים להיות עליי, התיק המבולגן אך המלא בפק"לים-פק"לים
ושוב פק"לים. ההתמכרות האחרונה שלי לסדר מעוות לחלוטין, כולל גאנט יומי שאני
חייב ללכת על פיו בקפידה. יחד עם מצוות מסויימות שאני משתדל להרבות בקיומן שמתי לב
שלתפיסה הזו, כנ"ל לגבי תפיסת ההלכה כ"ועשית את הכבש בין הערביים",
דהיינו, להרבות בשגרת המצוות – שנאמר – בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך –
יש מעין ארטיקולציה נהדרת של OCD או לפחות איזו מאניה דפקטיבית, אם לא התקף אספרגר
חוזר ונשנה, מה שמעלה את הרעיון – האם כל התנאים והאמוראים, הגאונים ושאר הרבנים
המתקדמים היו בעצם בעלי PDD כלשהו והתקפי סכיזואידיות, או סתם חפרו עליהם בשכל
והרבו במילים מאשר מעשים, כמו שכמעט תמיד קורה? כנראה, כנראה.
נדמה לי שזהו בינתיים. יש עוד המון
שטויות קטנות, אבל אלו העיקר. נדמה לי.
J
אהבות עולם.
Gnoti-seatun
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
