השפיל, צורה מס' 7?

הסוף שבוע הזה הוכיח לי שאמנם אני עדיין בתוך סמסרה. ירצה ה' ואצא ממנה שוב, ירצה ולא אצא ממנה לעולם, ירצה ויהיה, כן יהי.

הכל התחיל בעצם מהשיחה הענקית והנפלאה שהייתה לי עם אמנון, הפסיכותרפיסט המעולה והמומלץ בחום שלי. אחרי ציון מאורעות השבוע שהיו חיוביים ושאר ההתפתחויות החביבות הגענו לשאלה הגדולה שכוננה בי דמאז.

הרי ידוע לכל שיש לי את הנוסחא הנורא פשוטה שלי לאושר. נוסחא כ"כ פשוטה שרוב האנשים שמעו עליה פעם או פעמיים, בהסח או במישרין, ועליה לא הפסקתי לברבר עד היום, ועד היום אני מחזיק ממנה או מחזק אותה בעוד שהיא מחזקת אותי ומותירה אותי כמעט בלתי פגיע אל מול העולם. נוסחא פשוטה - האמן שתהיה מאושר, ותהא מאושר. אין שום דבר אחר שאתה צריך בשביל אושר מלבד להיות קיים. וכך המשכתי והמשכתי כל הימים מאז שגיליתי את הבשורה הזו.

הצרה היא באנושות. האנושות לא הקשיבה. לא כנביא התהלכתי ולא ציפיתי להמונים חסידים אחריי שיעשו כמצוותי או מה, ואף לא ציפיתי לדבר - כך אני מאמין הרי, אך - בכל ליבי האמנתי שהבשורה לפחות תגיע למעטים, לפחות לנשמה אחת שרוצה באמת באושר נצחי ומבינה שהיא יכולה להשיג אותה. אבל אנשים הגיבו אל הבשורה הזו בביטול. לא בזלזול ולא בריב ומחלוקת, לא בכעס כבוש ולא בחימה, לא בבלבול ואף לא בשאלה או קושייה אחרת. לא. בביטול מוחלט. העולם לא רק הפנה עורף, אלא פשוט העלים זאת. הורגש תמיד כי הייתה זו מעין יד מוחקת - פקודת "kill" המושמעת לכל והכל מצווים לה - פשוט לא להקשיב, לא לזרום, להתעלם לחלוטין מהעניין.

התחלתי להציע פתרונות. תחילה הפתרון הלא הגיוני עד כדי תאוריית קונספירציה -

אושר נצחי כמו שאני מתאר אותו הוא מצב סטטי. כזה שתומך בדוגמת "החתול הגומר" או "הנרקומן הנצחי" - מה הן? החתול הגומר הוא בעצם מבוסס על מקרה אמיתי, בו חיברו לחתול אלקטרודות שמחוברות לבלוטות העצביות שיגרמו לו להגיע לאורגזמה. אליהן חיברו כפתור, וכל אימת שרצה, יכל ללחוץ על הכפתור, ולקבל חשרמוטה אורגזמה. תוצאת הניסוי - מיצי פרח נשמתו בהקדם האפשרי, תודות לכך שפשוט לא אכל דבר, ולא הפסיק לגמור כל היום. הנרקומן הנצחי דומה לכך - מה יקרה אם לנרקומן שמגיע לנירוונה הדמיונית שלו דרך הרואין, מקבל אינסוף הרואין, להזריק לו עד מותו? הוא יזריק עד מותו. נקודה. במילים אחרות, אם קאנט מניח שמטרת-העל של האדם היא להגיע לאושר - ואני מצאתי נוסחא בנאלית ופשוטה עד כדי גיחוך, והכל יקשיבו לה - הכל יהפכו להיות סטטיים ופשוט לא יזוזו, כי לא יהיה טעם לתזוזה.

אבל קל מאד לסתור את הקונספציה הזו על מזבח ההגיון הפשוט, שכן, עד כמה שאני מת על קאנט, אנחנו לא חיים בשביל אושר. אנחנו חיים בשביל דברים אחרים. אולי השלמה, אולי השלמת תכלית כלשהי שבאנו, אבל לא תמיד בשביל אושר גרידא.

אמנון הציע קונספציה נוספת - לאנשים פשוט קשה לחיות מאושרים. קשה כי זה אומר שכל רגע צריך להיות במודעות לפרטים הקטנים - לקרני השמש, לחיוך של הילדים שלידך, לאוויר הצח או לא הצח, להתפתחות הטכנולוגית, לתבונתו של האל אשר הובאה לאדם במתנה, כל שנייה, אחרת אתה נמלט מזה. הרבי נחמן קרא לזה - "לחיות כל הזמן במאדך." (דכתיב בקריאת שמע) - לא, זה לא קל. קל יותר להתמכר לשעמום, קל יותר להתמכר לשממון ולדכאון, אך לא לאושר. אושר דמיוני, אינסטנט - שבא דרך סמים וכדורי-משני-מצב-רוח - הוא האושר הרצוני של היום. פרוזק להמונים. אך נוסחא פשוטה, טאויסטית בהווייתה - מיושנת מדי, קשה לתפיסה, לא מוחשית כמו כימיקלים מעוררי סרטונין. SSRI הוא האושר. מה שאני מוכר קשה מדי.

אז קיבלתי את זה. קיבלתי את עול הבדידות הזו.

עד שזה התחיל להתנפץ. פתאום כשהקרובים אליך ביותר צוחקים כשאתה מתרגש מהצליל הקטן של האינטרמצו בלה מז'ור של ברהאמס ולא מבינים איך אתה מתרגש מזה בכלל ומה לעשות מול אותם רגעי אלוהות שאתה חש, כשאתה מספר להם, פעם אחר פעם אחר פעם את עקרונות אמונותיך והם יקראו לכך עבודת אלילים או פשוט ישכחו אותם, לא יפנימו אותם, לא יבינו עד כמה בדבקות אתה עוקב אחריהם - אתה לאט לאט מפנים את זה.

לא בכדי נקשר המדבר או המקומות המבודדים לנביאים הגדולים ולהוגי הדרך הנפלאים. משה אבד במדבר שם גילה את הסנה הבוער, בודהא נעלם מתחת למסע נדודים - ותחת עץ אחד למשך שבועות, על זרתוסטרא אין לי מידע, אך מוחמד נעלם למערות כאשר הוא כמעט גורש משבטו המכובד, וישוע נעלם לו למדבר יהודה... והרשימה מתארכת... פתאום אני מתחיל להבין את אותו מזמור תהילים - "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים. כי בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך..." - כחישוק ברזל כואב זה התדהק סביב הראש שלי עד שזה התפרץ, בדמעות, ובשריטות העצמי הגופני והנפשי, בניפוץ מוחלט של כל זה. לא של בועה, חלילה, אלא של קונספציה מוחלטת שתפסה את חיי ועדיין תופסת, אך נתקעה בקיר הראשון שלה שבאמת היה לקיר ולא לדמיון. הבדידות. הבדידות שלמעלה. לא כמתנשא, חלילה, לא כאדם הבטוח באמת אבסולוטית, אלא בנוסחא פשוטה של אושר ומתוכה עקרונות אמונה פשוטים, פלורליסטיים, שמוכנים לקבל כל דבר אחר, אבל כן יכולים להציע דבר שלא מעט עקרונות אחרים לא ממש מציעים באותה קלות. לא מחדשים דבר, לא ממציאים דבר מן האפס, אלא מתבססים על דברים יפיפיים קיימים ונותנים להם קונטקסט אחר. לא דברי נבואה, לא דת חדשה, לא אמת מתחדשת ולא דבר - רק זרימה אחת מני רבות שעלולה להעניק אושר. אך עדיין היא מעניקה תחושת עליונות כלשהי, או מקום גבוה - כי מהמקום הזה - קשה מאד לראות את הארץ. אתה רואה את העננים הנפלאים של האושר, אבל כאשר אנשים אחרים מתעלמים לחלוטין מאמרותיך, שוכחים את מה שאתה מסביר להם, אובדים בדרך המבולבלת אך הפשטנית הזו - אתה מרגיש כמו אותו אדם שהעיז לצאת לראות את האור ממשל המערה המפורסם לאפלטון. בלי תקווה, בדידות בתוך ים האינטלקט. לא, זו לא התנשאות. זו קביעת עובדה. בדידות של אדם שהחליט לשאול - מדוע ואיך? וכיצד אחרת? - בדידות מוחלטת, לעיתים, כי עמיתיו יראו אור אחר ממנו, והם בעצמם לא רבים, אלא מעטים, כגרגרירי זכוכית בחול הים. והשאר? נידונו להתרחק ממנו, בים אחר של שגרה ושממון פשטני, בים של בנאליות חסרת פשרות, שאין מה לעשות עמה. אז אמנם, שלא כמו באותה עת טרם הטירונות, שם חשבתי שאין לי דבר ולו דבר משותף לאותו עדר גלגל"צי, אני יודע שיש לי לא מעט דברים במשותף איתם, אבל עדיין, הצלע הזו, הנתח הנפלא הזה של ספרות ויהדות, של פילוסופיה (ולו בשקל) ולוגיקה (ולו בפרוטה), של מוזיקה קלאסית או איכותית המפוענחת לא רק ב"איזה טוב!" או "איזה יפה!" אלא גם בעומק אמיתי, רגשי-קונספטואלי, הרמוני ומנותח היטב - כן, כל הפלצנות הנפלאה הזו, היא מנת חלקי, ואני מודה בה וגאה בה.

ומשם, מהמקום הזה, שבור ומנותץ, אני נושם עמוק, מבקש סליחה מאלו אשר חזו בי נשבר (ובעקיפין מאד הביאו אותי להתמודד עם האמת הבלתי נמנעת הזו), ממשיך לנשום עמוק, ובונה את עצמי מחדש. לזרוס. לקום מתכריכי, להודות לה' ולניסיו, ולהמשיך הלאה. לאותם אופקים יפיפיים ולא לפחד מהם, לא לפחד מהבדידות הזו אלא לקבלה שוב ושוב כי היא מנת חלקי.

בדידות אינטלקטואלית חלקית. סספורטס, עמית, רון צוק, ושאר האנשים, ידוע ידעתי שאתם כאן גם בשביל זה. על כן, קבלו את ברכתי שכן אתם אותם מתי מעט שמעיזים יחד איתי לשאול את אותם שאלות שרבים לא מעיזים כלל לטרוח לנסות לשאול.

אך על אף קיומכם, בדידותי שם, למעלה, או למטה, או אלוהים יודע באיזה כיוון מחורבן מורגשת וקיימת. וקשה, לעיתים, העול.

אבל לא נורא. העולם יפה מדי כדי להתבאס מזה יותר מחמש דקות.

שיהיה לכולנו יום נפלא.

אהבות

דעו עצמכם

צרי.