| 7/2009
קווי אופק צבועי ארגמן.
משקפיי החדשות הזכירו לי מחדש את יופיו של העולם הזה. קווי אופק ארוכים של קניון, של המיית בני אנוש, של דיבורים השולחים ציפורניים חדות בגווני האוויר המשתנים, ובעיקר האור החד, המחדד את תודעתי פעם אחר פעם שהוא רץ במנוסתו מהחושך שלא יודע שובע - כל אלו - מתנגשים בי שוב ושוב ומתהפכים כלהט אש ולהב, כרהבי שרעפי שאול מתקתקה, ואני מתענג על דרך חדשה לצפות ביקום. סוף-כל-סוף אני רואה ברור את הדברים שלא יכלתי לראות קודם, והפעם במישור הפיזי - שמשפיע באופן כ"כ ישיר על המציאות הפנימית שלי. הראייה החדה החדשה הזו, תודות למשחק קטן עם עין שמאל ושלושת-רבעי צילינדר גורמות לי להתחדש. תווים חדשים קופצים, ואפילו בחלומותיי מתגלים לי רעיונות חדשים לשירים, לסימפוניה, לסיים את הפרוייקטים ממקודם - ככל שאני נרגע ומחליש את השפעות הלחץ והאימה התת מודע והאין-מודע שלי משחררים עוד מסרים אלוהיים פחות ואלוהיים יותר אל פני השטח, וכשם שאני זוכה לאור, אני מקרין אותו חזרה.
תנועת האנשים. מנוסתם מפאת מה לא אדע, אולי משוללי מנוסה, אולי הם פשוט הולכים, ועליי לקבל את זה - הם פשוט מהלכין ומהלכין את כל הכרך הזה פעם אחר פעם, בדומה למעגל השני של התופת - כרוח סער של אנשים הלא יודעים שובע מתאוותם, כך הם מתגלגלים הלוך ושוב. ואמנם הם לא מודעים לסבל הזה, הם לא מודעים אליו כלל. כך היה יוליסס, כופר, בעומקי התופת, בין המעגלים הכואבים יותר, והוא קופא בלב סערת ים ללא שום אמונה. יום יבוא ואבין מה החטא הנורא שדנטה הרגיש לציין כאן. כמו כן, באותה הזדמנות, אחקור ברצינות מה קדם למה - התופת במאה ה-14, או המדרש ממדרשי איינזנשטיין (ומה הבאסה שאגודת מדרשים אלו אוגדה אי שם במאה ה-20 בכלל) שמדבר על ירידתו של משה אל השאול, שם חזה בדברים דומים לאלו שדנטה כביכול חזה יחד עם ורגיליוס.
מעניין מי יהיה הוירגליוס שלי - מאהלר? אלתרמן? וולך? איוב? - יום יבוא ואולי אבחר לעצמי מדריך שכזה, כלומר, מדריך שהדריך אותי אמנותית כיאה וממשנתו ינקתי הכל, ומשם אתעלה לאן שאאלץ להתעלות, או לרדת לאן שאאלץ לרדת, כשם שדנטה חש.
חתול שחור מתרוצץ בין רגליי, לא ברגע הזה, אלא בדרך כלל, בכל שעה אפשרית. אני חוזר הביתה, והוא נושך אותי. מימין ומשמאל חלונות המטבח והסלון פעורים היטב, משיגים את הרוח בפריצותם, מעבירים בריזה באר שבעית דמיונית אך מקררת בין ד' אמות ביתי הקט. אני מרגיש שם בית. אך עדיין רוצה יותר מזה. מאוהב בשקט כשהשותף הטיפשון לא שם. כן, גם להבנה הזו הגעתי - שותפי מתנהג בטיפשות, עושה מעשים טיפשיים ואומר דברים טיפשיים, מה שהופך אותו לאדם די טיפשון. הוא לא טיפש, חלילה, אבל הוא פשוט מתנהג כך, וזה בהחלט מותיר אותי עצוב במידה מסויימת. אבל צריך לקנות לו מתנת יומולדת. עוד ארבעה ימים.
הצמחים הגואים והמתמשכים ישתלטו עוד על התקרה הלבנה, שישתלטו. הם מכניסים כה הרבה אהבה ואוויר לחדרים שעוד לא אבין זאת. אני ממתין לימים של החופש האמיתי, הסופי, באוגוסט, סוף אוגוסט. מתי שאוכל להתפנות ולעשות לי טיפולים אין קץ, לסדר את החדר שלי, למיין בגדים שאני לא רוצה שוב ולתרום אותם, להסיר אבק ולנקות את הדברים הקטנים, אולי לרצות קצת את הטיפשון שלי, שהוא בכל זאת, פרטנרי לנקודת החיים הזו של הדירה שלי. כנראה.
אני חוזר לשגרות ברזל. אם אין כסף, לפחות שיהיו דברים נעלים ממנו. אמנם שבוע הבא אני חוזר ללמד קצת ונזכרתי ברעיונות ישנים שעלולים לתת לי מעט ממון או יותר נכון תלמידים, שזו השיטה כרגע שאני ממש רוצה להשיג באמצעותה מעט ממון - אבל אני חוזר לשגרת ברזל של כושר, של שעה פסנתר, של שעת שפות (צרפתית וספרדית דרך האינטרנט, גרוזינית דרך מרים, רוסית דרך סטס), הלחנה מבורזלת - אולי אפילו להחזיר את דף בולע! לתפעול, כל אלו דורשים ממני התייחסות, שאם לא לכסף אני פונה, לפחות לכך אתפנה.
זה ההדר שחופן את שנה הבאה, את קווי האופק הצבועים בארגמן של שמי שקיעת ים בשישי ודיביסי ברקע - שנה של ממון, שנה של הצלחה מוזיקלית כשם שאנו מרימים כוסית עם אלון, שנה של הצלחה מהכל - אולי אפילו לפרסם את המחזות שלי ואת הכתיבה שלי (נזכרתי בדרכים וחשבתי על לאלתר חדשות) - יותר ויותר?
אולי.
כל אלו צפונים חפונים, ואני, נאמן לשם האמצעי שלי - יוסף - נאמן לנסות לפענח ולפענח את צפנים אלו.
זרקא-סגול - צפנת פענח.
כן יהי רצון.
שבת שלום לכולם
דעו עצמכם.
צרי.
אני הכי מאוהב בך בעולם. תודה על הכל. על הרוח המחודשת, שבין השאר, נשיקותייך הן מנת חלקן. והקראוסון הטעים הזה. תודה נסיכה. אין כמוך בעולם, ולא תהיה מי שבאמת תאהב אותי כמוך, ואת יודעת את זה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
