הנה משפטים שלא הייתי מדמיין בחיים שהייתי אומר בתוך שיחה עם עצמי.
אז מה צרי, איך היה היום שלך?
ובכן, צרי, הלכתי מכות עם אוטיסט בתקופת מעבר.
אוי ויי, היה כואב?
לא, ילדות בנות 12 עם תסמונת דאון מרביצות ממש חזק יותר.
*
שעות מאוחרות. אני מוציא את עצמי מדעתי, כאילו סוחף מעצמי שיערות על גבי שיערות. לא משנה. הגיע הזמן להתעודד מהטיפשות האחרונה שפקדה אותי.
*
כמה שאני אוהב את בעל הבית שלי, או יותר נכון, אבא שלה, ז'אקי. הוא בחור נחמד, מבוגר, חובב אופניים. מתקן-הכל כזה, כלבויניק שזוכה להטבות גדולות משותפי סטסינקה (שזה, כמובן, אומר – לחלוטין – מסאג'ים, והמון), ובעיקר – מתקן אצלנו דברים, חלקית או לחלוטין. והרי לכם, שטוקס 2.1, עדכון אחרון.
אז הזמנו את ז'אקי כשהלך לנו המקרר. הוא אמר שהכל בסדר, פשוט צריך להשים מים חמים ולהוציא מהחשמל. בגלל המעשה הזו הלכו הסטייקים. נו טוב. המקרר עובד. יום אחר כך הלכו הקבבים, כי המקרר שוב נדפק. אז מזמינים את ז'אקי. הוא אומר תחזרו על זה. חזרנו על זה. עוד יום של חסד, אחריו יום של צדק – לא תיקנתם באמת, אומר מרפי, חה חה, הוא מוסיף. אז מתקשרים לז'אקי. הוא אומר לסטס, אני מארגן, על תדאג, זיל-הזול וזה כן הלאה. ובלי הרבה אה בה ציגלה מה סטס לוקח את האוטו ומגיע לחנות אופניים. משם מגיעים לגרוזיני. גאמרג'ובה, הוא קורא לסטס ולז'אקי, רוגור-אחר? באים לקחת זה מקרר? יופי, אז גרוזיני עוזר לסטס. זה יעלה איתנו את המקרר? צוחק הגרוזיני. תראה איזה שרירים יש לו אומר ז'אקי, לא צריך שריר ביז'ו, צריך מוח. ובאמת ביז'ו-האבא מושך מהחוטים ומעלה את המקרר וכל זאת שמעתי מפי סטס. ועכשיו איפה אני נכנס לכל הטררם הזה?
אני נכנס לטררם כשצריך בעצם, לעשות משהו עם המקרר הקודם, זה שלא באמת עובד. מה נעשה? שואלים השניים. יאללה. מורידים.
וכך מתחילה לה סאגה כואבת, בה כמעט שברתי ברך וסטס כמעט נמעך, בה למדנו שהשכנים שלנו בסדר, צעקנו על הממסד שדופק את כולם והחלטנו פה אחד שבאמת, מדרגות, משקל, פנלופי השמנה שלי, כל הדברים האלה – קטן עלינו. אחרי חצי שעה בערך ניצחנו את המערכת והצלחנו אפילו להפוך אותו למקרר המחליק ברחובות. אפילו העתקנו לו שיר – ספיידר-פרידג', ספיידר פרידג', דאז וואטאבר ספיידר-פרידג' דאז, קן הי סווינג, פרום אה ווב, נו היא קאנט, היז א-פרידג'. לוק אווט.. היר קאמס דה ספיידר-פרידג'.
גרסא בקזחית, גרמנית, גרוזינית וצפון-איסלנדית בקרוב.
מכל מקרה, זה היה מבדר. אהובתי אמרה שאנחנו הסיבה שגברים לא חושבים מהשכל. אני עונה לה – מה הקשר גברים אליי ואל סטס?
*
כמה שאני אוהב את חברת פלאפון. ואת סמסונג. לא, אני לא. אבל אני חייב להודות, הפלאפון הנוכחי שלי ממש בסדר.
יחסית.
הקודם שלי, גם הוא סמסונג, היה צריך לקבל החלפות בערך כמו תינוק או קוואדרפיליגי עם שלשול. דהיינו, כל 5 דקות, בממוצע, וזה גם אם אתה בעל מזל בן רובה. הנוכחי הוא גם סמסונג, ואפילו הומו-בתכלית-ההומו, דהיינו, ורוד מלידה – גולדן בוי – א גולדען בוכען – הומו מכף רגל ועד מתניים. ורצה ה' ואותו ההומו משרת אותי סוג של נאמנה כבר יותר משנתיים. כבר לא צעיר וזה, יכול ללכת לישון והצעירים יחליפו אותו, עד מתי ספטמבר 07' או מה? אכן. כן.
רצה ה' וניסה להעמידו ולהעמידני למבחן. אז בא השטן וקטרג עליו ואמר – זה שלח אס-אמ-אסים לרוסיות גויות נבזיות! כן יהי רצון האל והפיל לי איתו, במהלך שיחה עם הגיטריסט היקר שלי, שלוש קומות, לעבר תהום נשייה חשוכה מכל של 9 בלילה בשכונה ד'.
ירדתי למטה ואספתי את החלקים, הרכבתי מחדש, והפלא ופלא, הכל תקין. כאילו שהוא מעד קמעה. האוטו שלי מהרוורס חטף יותר ממנו. בסדר.
כאן לא נגמרת הסאגה שלו. לא. עכשיו לחלק הבאמת מעניין. יום חמישי הזה, הצלחתי לשפוך על מקשיו, משהו כמו טיפה וחצי של מים. כימיה זו כימיה, ותוך כמה דקות התגבשה שכבת קורוזיה לא נעימה וכבר כולם הספידו את הצד הדרומי של המקשים. אז שמתי אותו במושב האחורי של הרכב, השארתי אותו ככה יום שלם, ובסוף היום השלם הזה, נסעתי לי למרכז של פלאפון, להיות אזרח נאמן ולצעוק על נשים בנות גילי שהתמזל מזלן והן צריכות להריח את הבל הפה שלי ולהרגיש את הזיעה של האוטיסטים שלי. חי. אליבא דקויידש-ברוך הוא, שהחליט לעשות עוד נס. בעוד אני סופסוף מוצא חנייה בביג ב4 בצהריים, אני לוחץ על מקשיו ו – רצון יראיו יעשה (תהילים קמ"ה) – הכל עובד תקין. אני צועק על שירה כוסאמא של מרפי וחוזר הביתה.
כמובן שכמה שעות אחר כך הוא שוב הפסיק לעבוד. קסם ההתייבשות הפסיק. הגניוס האידיוטי של צרי מתחיל לתקתק. הוספתי את כל הנתונים הדרושים למשוואה עם ארבעת-מליון הנעלמים והבנתי מה אני עושה.
חזרתי הביתה. הכנתי את התנור לבערך 150 מעלות צלסיוס. הכנסתי את הפלאפון, ואת האמפי. שהתחיל לעשות בעיות. חיכיתי רבע שעה. המכשירים לוהטים, אני לא יכול לגעת בהם. מה נעשה עכשיו?
נכניס למקפיא. טוב. חצי שעת מקפיא.
הוצאתי.
האמפי לא השתנה במיוחד, הפלאפון הבריא.
למחרת, אותו עסק. בערך ב-11 בבוקר, באמצע הליכת מכות סימפטית עם אחד החברים (PDD קשה, תקופה קשה), הפלאפון שוב התחיל להתחרבן. לא התייאשתי. גם הפעם – הכנסתי לתנור את הפלאפון.
לקצת יותר מדי זמן.
אני חושב שארגון "בצלם" היה חוגג עליי אם היה זה בנאדם בהשגחתי, כי האדם היה חוזר נמס. כלומר, הפלאפון עבר למצב צבירה נוזלי. הפאנל שלו. חלקו.
הוא לא עבד, כמובן, כי הבטרייה התחממה. למרות הכל, לא התייאשתי. הכנסתי אותו למקפיא.
כעבור כמה דקות הוצאתי אותו, חיברתי מחדש את הבטריה וחיכיתי.
הפלאפון חזר לעבוד.
כרגע, טפו טפו טפו, הוא ממש בסדר.
מה אתה אומר על זה, מרפי?!
*
ובנימה פחות משעשעת – כמעט הרגתי את הלהקה שלי ואת עצמי בפנייה חדה ב-70 קמ"ש בערך. איך? אין לי כח לספר. הזיכרון חזק מדי. טראומה. ברוך ה' שיש ABS. חוץ מזה הרכב ואנחנו בסדר.
אהבות,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
