בשעות הראשונות של הבריאה;
דומה שהיקום, ונשמותינו הכלולות באותו פרץ מדהים של אור - כולו התכסה בעלטה הראשונית.
בוקא ומבלוקא, מפרש אונקלוס, תהו ובהו, וחושך.
כל כך הרבה חושך.
אותו חושך שמקיף את הגלקסיה,
את השמיים ואת הים שמתכסים אחד בשני,
את האישונים שלי כשהעפעפיים שלי נפגשים בהם.
חושך גם שהעיניים פקוחות.
חוזר לדירה. זה מדהים. שכונה שלמה בבאר שבע, אפלה לחלוטין. מדי פעם אורות פלורוסנט וטונגסטן מנסות להקל, אבל אין הקלה. אותם פרצופים מוכי יום וליל, אותם פרצופים מהלכים, מעט לפי קטגוריה.
כבר הכרתי אותם לעזאזל.
בתחנת אוטובוס אני מתרחק. מההמון, או מהחוסר-בהמון, מקומץ בדואים ואתיופים שהם בסה"כ עוד בני אדם שאני מוסיף לרשימה הזו של עוד בני אדם, עוד עדר, עוד, עוד, בעיקר עוד.
פתאום פלאש-בק לאותו יום אצל הרב אבוחצירא. שעה לא רחוקה מזו - גם אז, רק חושך שמופרע על ידי נורות פלורוסנט לבנות עד כדי גועל, ולידי אדם חילוני מתל-אביב שמניח שזה לא מזיק. אבל מי אתה, עוד איש מתל-אביב? עוד אחד שסיים הנדסת איקס או כלכלת וואי, ועושה עכשיו איזה משהו איפשהו, חוזר הביתה ומשתעמם מול הטלוויזיה?
עוד ועוד ועוד.
מתרחק מהמיינסטרים. אולי ככה אני מחזק אותו יותר. לא יודע איך להחליש אותו ובכלל אם יש טעם בעניין הזה. מה הטעם בהחלשת מיינסטרים?
מתהלך במחשבות על הקירות. סופר את החריצים. אני רוצה להכנס לתוך הארון ולחושך המסוגר שלו ולא לצאת. אני לא רוצה להשתמש יותר בעיניים שלי. אני רוצה לחוות יקום דרך האזניים ודרך מוזיקה. אני רוצה לעזוב את המציאות. לתלוש אותה, לפרום את חוטיה ממני ולעזוב, ללכת, לעוף, לישון.
אסיה-נובה. תודה סספורטס. הם יותר ממקלים. הם מתארים את התחושה. זרדים, סרטים של משי שחור, מקיפים. רוצה לאכול, להתקלח, לישון.
אין כח.
רק להרדם.
לקוות שלא לקום הרבה זמן.
לקוות לעבור, ימים, עידנים. להתעורר בזמן אחר. כשהשגרה שאני רוצה תתקיים, כשהמינוס ייגמר, שאני אהיה אחרי כל הלחץ, ופעם אחת לא לעבור אותו.
נמאס להלחם עדי עד.
נמאס לעשות את הקרבות שאף אחד לא עושה, לרוב.
נמאס קצת להיות. אולי זה למה אני רוצה להעלם לתוך הארון - כמו מ' אצלנו - להעלם, כמו אוטיסט, להפסיק לחוות מציאות במובן שאנשים אחרים סביבי יבינו שאני חווה אותה.
אפשר לחשוב כמה מסכן אני. אני לא. אני פשוט עייף.
עייף, מסוחרר, רעב קצת. בעיקר עייף ומסוחרר ומסנוור. יותר מדי נורות.
כבר אין כוכבים בשמיים.
וגם אין כוכבים באמת. השמיים גם משקרים, בעצם, מראים תמונות מלפני עשרות ומאות מליוני שנה.
אולי כבר הכל נמחק.
החושך שהמדענים מצאו - אנרגיה אפילה - מפרק הכל, גורם להכל להתרחק יותר ויותר. הוא משתלט גם עלינו. זה ההסבר הרציונלי לתקופה המזויינת האחרונה הזו. יותר מדי אנרגיה שחורה. אז אנחנו מתרחקים אחד מהשני.
עד שבסופו של יום מתרחקים גם מעצמנו.
מתפרקים, לגורמים, לקווארקים.
עד שבסוף שאריות של פירורים של חומר יעברו בתוך אינסוף של חושך.
אולי זה האושר הנצחי הזה שהגעתי אליו באמת.
אפילה מוחלטת,
בין קווקווי אור מרצד שנעלם ונגוז וינסה את מזלו בקיום אחר.
אפילה. דממה.
מוקף לחלוטין, כמו אוטיסט, מו תינוק שאך נולד לתוך אוקיינוס של חשיכה ודממות.
לא מתחשק לי לקום.
לזוז.
לא מתחשק לי להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
