ויהי צהריים
אחרי יום די קשה החלטתי שאני לוקח את המסלול
הארוך יותר של קו 3. יום רווי באוטיזם קשה, התפרצויות ושאר הנגעים הרעים שאלי
הפי-די-די יכולים להכין. Pervasive
Developmental Disorder. מי היה מאמין שהראשי-תיבות
האלה, המילים הללו, יחרצו כל כך הרבה גורלות. בין השאר את שלי. אבל הי, העו"סית
היום עודדה אותי ואת החדשה האחרת – "אתם מצילים לה את החיים, אתם יודעים".
כן, אני יודע. גם הצלתי ל-60 ומשהו אחרים בשחר את החיים, כמה ספציפית. קורה.
סטיתי מהנושא.
מנענע את הראש חזק.
אני עולה על האוטובוס. מנסה לנענע את הראש. משקפי
שמש והאמפי. המתוקן עליי כפק"ל, פועלים, הכל מבצעי, הכל תקין. עולה. מבעד למשקפיים
שוב דמויות אנושיות אקראיות. חומר גלם מדהים לשלל הסיפורים שנרקחים להם להנאתם
בשכל שלי. לאט לאט יותר דמויות נשיות עולות. חלקן חשופות כתף, טפח אחר טפח, עד אשר
ששדיהן מבצבצים מבעד ומבעד. תחילה הגוף שלי מזיע, אני מתחיל להרגיש נמשך, אולי,
למראה הפיזי, לחיוך הצעיר, לעיניים הבורקות. בנות אולי 15 או 16. בשיא התום, מתיחות
העור, הגוף הנפלא הזה וכל מה שאני יכול לחשוב הוא עד כמה שהוא מתועב.
עד כמה שאני שונא את מה שבתוכו.
אין כבר תימא וספיקא שיופי הוא בר חלוף,
ועתידו, כמו השמשות, להתפורר – אך מהר יותר מהן. לא חשבתי אחרת ולא אחשוב מעולם. אבל
המבט הזה, כשאני עם המוזיקה, מבודד שוב מהיקום הזה ורק מביט עליו, צופה בעין ולא
יותר מזה – גרם לי להפנים כל זאת, טוב יותר, חזק יותר.
אני מביט ושונא. שונא את המין הנשי על גווניו,
שונא את הצחוק והשחוק ששלוף בין שיניהן, שונא ומתעב את הקיום החומרי שלו, שונא את
היצר שלי כשהוא הולך אחריהן שולל. אני מרגיע את היצר ושוכח את קיומן.
הרי מלבד קיומן הפתטי, עומדת לה חיוורת מאור
אהובתי. הן אפילו לא צל שמעיב על יופייה הנצחי, על מה שבאמת נפלא. אז, זכור לי,
בחדר עליון בבית אחר שכבר הכרנו, כשהיא מוכת דמעות מולי אני מסביר לה – לך, נסיכה –
שהיופי האמיתי שלך, הכוסיות האמיתית שלך אם נקרא לה כצוענים, לא טעון בכלל בגוון
העור החיוור אלא באורך הנוגה. אלו לא שדייך הנפלאים או שפתיים, זה לא שיערך
המתנופף והנעים, זה לא הריח המפתה שבוקע ממך כל אימת את מחייכת. לא. גם הם ברי
חלוף. זה אורך הנוגה שנאמר, זה הצחוק שלך, זו החכמה, זו התבונה – כל מה שאת באמת
עומדת בשבילו. השטויות, העצבים שאת לעיתים גרמת וגורמת ותגרמי, הדברים הקטנים כל
כך שמשלימים, שבאים ישר, אותנו.
אני ואת.
אז כל כולן, קהל שלם של יקום שלם מלא בעוד ועוד
אסטרוגן מקומט, בעוד רבבות תודעות ורצונות וכל שאר הדברים היפים והרעים שהן, נשות
העולם, חולקות – כל כולן הלז – לא יותר מגרגיר של אבק מול אורך הנצחי והנפלא.
אני אוהב אותך.
פארק
דווקא את היום הזה החלטתי להתחיל מהערב. נחתי הרבה
יותר מדי בימים האחרונים. עד כדי כך שחלק משרירי המעשים מלאי המרץ שאני עושה
מתנוונים לאיטם מעט. אבל זה לא משנה מאומה מהזמן עצמו, שרק גורע מהיקום עוד פיסות
של מקום. מאבק אינסופי, אני חושב לעצמי ומתקדם. יוצא מהבית דווקא של ההורים,
הכרטיסים בידי.
מטרה פשוטה מדי. למכור כרטיסים להופעה מחר (אי"ה).
לפגוש את חגי. ערב נפל. שוב כוכבים מסתתרים היטב. אולי כבר נהרגו ע"י אלי
הזמן והאלים הקדמוניים והמלחמות המטופשות שלהם אחד בשני. מתהלך. מתיישב. "כאן
ולארי היה משתכר כל הזמן," הזכיר חגי שנפגשנו. "אני לא יודע מה איתו
עכשיו."
עוד קודם מישהו ציין שואלרי היה אמור כבר למות
מהרעלת אלכוהול. אני זוכר שבזמן שהייתי עם בר הוא היה דלוק לה על הצורה. ולארי. אותו
צעקן חמוד ושמנמן שכנראה אף אדם לא סבל עד אשר מצא את המטאל או מה. אבל זה לא
משנה. ולארי הוא רק עוד דמות שאפשר להוסיף לעשרות אלפי הסיפורים על האנשים הקרובים
והכאילו-קרובים אליי במקום הזה.
ועתה לאנשים אחרים. רחוקים. אבל מולי. אז חיכינו,
אני וחגי, לאייל, שיבוא ויקנה גם כרטיס. מולנו המון כזה או אחר. פריחות וערסים
מתחדשים, צעירים, בקושי עברו את גבול ה-11 וה-12, ולידם משפחה בדואית שמצטלמת,
יחפים לחלוטין ומהלכים על חצץ, זורקים אחד על רעהו. כל כך צוענים. אבל היה בזה עוד
רגע מקסים. להביט. ההליכה הקטנה של האיש הרגיל. זוג מבוגר מטייל עם כלבו, בטוח
בעצמו. לכל אחד סיפור ושיר ובדידות ושנאה והתאהבות ואובססיה ופחד משלו. לבדואים זה
לאבד אחד את השני ואולי לדעת אמת. את האיש המוזר מפחיד אויב הילדות שגרם לו להגיע
לאן שהגיע. את הפריחות זו הסמכות, זה הדוד המכה והבן-דוד שהטריד מינית פעם
ופעמיים. כל כולם מתקהלים באותו פארק למטרות שלהם. הערסים והפריחות מקניטים אחד את
רעהו, מתחבקים ומכים, שונאים ולא שונאים. המשפחה הבדואית חוגגת לה זמן אקראי
לחלוטין של משפחה, צועקים ומשחקים, מחליקים וזורקים חצץ, בעיקר, וצועקים. צועקים.
ואני וחגי מביטים. איזה נפלא זה היקום, אנחנו
חושבים, איזה נפלא זה שמש, איזה נפלא זה שיש כנראה עוד חיים מבעד לנו. אולי חלקם
כבר הכירו אותנו. איזה נפלא זה שמיים כחולים ועמוקים.
לילה יורד.
חסר חולצה ומנגן
הדרך לא הפכה להיות אפילה יותר כשהגענו לבית של
חגי. כבר שנה בערך שנתתי לו מילה – ואני לא אוהב להפר את המילים שלי אם בכלל להפר
אותן – שאני אבוא לבית שלו ואנגן מול אבא שלו על הפסנתר כנף הנדיר שלו מהאילתורים
והיצירות שלי ושאני יודע לנגן.
ובכן, חגי יכול להיות ילד שחופר על המוזיקה
שהוא אוהב אבל הוא לא שקרן. יש להם פסנתר די נדיר. Bluthner כנף סטנדרטי (לא גראנד
לא בייבי), בן 80-90 שנה, מכוון חצי טון למטה. הקלידים לא במצב משהו. הצליל..
מדהים.
אני מתיישב ומנגן. אף פעם לא נכנסתי לבאך, שופן
ובטהובן או פולנק ככה. הפסנתר הכיר אותי טוב מסטנווי ובדרך כל סטנווי מכירים אותי
יותר טוב.
"אבא נכנס לקבלה חזק עכשיו," חגי
מסביר עוד קודם. "לא יצא לו לנגן המון זמן." – "איך אפשר לזנוח?" אני שואל. – "גם
אני לא יודע. אבל הוא הצליח. עכשיו היה לו קצת חג, אז הוא ניגן. אבל את הרוב הוא
כבר לא מצליח לזכור, או לנגן מהר מספיק, כמוך." – "אבל
ממתי לנגן מהר חשוב בכלל?"
נשארנו עם השאלה הזו. התחלתי לנגן. קשה לנגן
דברים מזיכרון ועוד להיתקל בחצי טון נמוך יותר. קשה ומכאיב, ולו במעט. אבל ניגנתי
כמה שיותר. ונכנסתי עמוק כ"כ. הצליל המתוק, ניגר. אז נכון, אני לא מוכר יותר
מדי כרטיסים כרגע. אבל זה – הרגע – המלחינים – האילתור – הפסנתר המדהים הזה – השעה
החשוכה כל כך – התחושה – התחושה – התחושה...
לבסוף גם אבא שלו החליט לנגן. בעברית מגומגמת
ביותר, מנסה להתנצל על הניסיון שלא עומד בחלקו, על התחרות הנסתרת, האשלייה, ביני
לבינו. חצי עירום, מתכונן לשינתו, יחד עם בית שכבר נרדם ושכונה מנמנמת לקראת ליל –
השעה כבר עוד מעט 22:00 לעזאזל, והוא מנגן. את הנוקטורן של שופן, את האימפרומטו של
שוברט, את הפתיחה לפתטית (גם הוא נעצר עד הרגע המהיר כמוני, כי אף פעם שנינו לא
מצאנו את הזמן להתעמק לתוך הסונטה הזו, היו דברים יותר חשובים, בכל זאת, לצערינו).
אין משהו יותר חשוב. אני מסנן שיחות חשובות
מדי. אבל הפסנתר מנגן. גבר, שעיר, מבט מיואש ועייף, מבשר על חיים קשים של פשיטות
רגל ועלייה לארץ מנוכרת, על שפה שנשכחה או שנזכרת, על מנהגים חדשים ודברים שקל
להאמין בהם וקשה לבצעם או להבינם, על שיעורים חדשים וכאב, ורגש, ומתק – ושאר הדברים
שבאמת שווה לחיות בשבילם.
פסנתר שכזה ורגעים כאלו, על מפתן דלתי החלומות
שמדפקים על החלון ומנסים להציץ. אין רחש אחר ביקום שהיה איכפת לי. אין רומנטי מזה.
איש ששכח כבר, אבל לא באמת שכח, את העצמי הכי אמיתי שלו.
דו דיאז. שלצערי, נשמע כמו דו מז'ור.
לנשום עמוק, להרים את היד. גם אותו לימדו כך
להביע, גם אותו לימדו – ואז הוא לימד את עצמו, כמוני – כיצד לחלום ולהגשים את
הדברים שבאמת שווה לחלום ולהגשים אותם.
הרגע, בין הסיום של היצירה או הקטע, לבין החזרה
לעולם השקרי הזה.
צל השעה
מסיים את קרטון התפוזים שממש רציתי לשתות שהציע
לי חגי ומהלך. דרך ארוכה ללכת. אחר החוויות של היום אני מצפה את עצמי שוב בקליפה
או גלימה של דממה יקומית ומוזיקה שאני בוחר. מתחיל. ואני מתחיל לעוף. גלי דובדבן,
כמו שקוראים לשיר, עוטפים אותי. אני מביט על המדרכה. הלילה הופך לצל. הצל הופך
לשעה, והשעה הופכת לצל. צל מכונף, בעל שש כנפיים כשרף חרישי של חצות. חצות מתקרבת
והצל מהלך, מעופף, מרחף, נעלם ונשלף, נגוז, נלחם בנהגי מכוניות שמולו אך ורק
בדימיונו.
צל מרחף, זמיר לילה נוגה שנזכר ושר לחלומות
מוגפי תריס נוקטורנים אילמים למדי, מקפץ בין הבלטות, אל תוך שממת חול. רחוב אחד
וכל כך הרבה הוויות והזיות מתחרזות, כל כך הרבה קווים מקבילים שמקפלים את השיערות
לתוך האישונים, האזניים שהופכות את האור לקשקושים בעלי אינספור צלעות וזוויות,
הזמן שמהלך אחורה ומתרכז בצל שלי כאילו היה חור שחור עטור קווים וכתרי תורה
אפלוליים, מעין תשובה עגומה לשאלה מדוע הדיו שחורט את הקדושה חייב להיות שחור,
כואב כל כך, אולי כי הקודש מתכוון ויוצא מתוך האפלוליות הנפלאה הזו, הדממה הזו
שצריך להתעטף בה כציצית מבורכת.
מתאחד עם השעות ועוצר את מחוגי השעון המחליד,
מתפורר ומפורר את העור יחד, עוד צעד ועוד צעד מתרכז בבלתי נשלט, בחוסר הצרכים,
בדמיון ובאשליות המוחלטות שנתפרות באופן מושלם לכנפי החושך המטילים אותי בהמשך,
בהמשך הנישא.
אני עומד על גבול הרחוב והכביש, פורש ידיי ושר –
The universe is
breaking us down - ומתפורר
יחד עם הכל.
וכמו עוף החול שב על עקבותיי, וכמו העובר אורח
שאני אני ממשיך ללכת. אינני יותר מעובר אורח בשביל הרחוב הזה, בשביל הצללים
והדמויות שעוברות אותי ומביטות בי, מעופף, מתאחד, מתפורר, נעלם, שותק וצועק בקול,
שובר את כל החלונות סביבי, ונרדם.
מקלט
כשהתעוררתי הייתי כבר על מפתן הרחוב של דוד
המלך, סוף יהודה הלוי. בדיוק איפה שקו 22 מוריד אותך בטעות לשכונה המסוכנת יותר
בעיר, בשעה הקטנה הזו של לקראת חצות יוצאת אגודה סודית של חיקויי הסבתא שלי, אותן
דודות החתולים המטורפות, הן – בעלות החסד והצדקה הגדולות יותר שהעולם ידע ושנא
היטב בקראו להן משוגעות – אותן דודות הממשיכות את דרכה האצילה של סבתא א'ניוּ,
הראשונה כנראה, או האחרונה לראשונות, שהמשיכו במסורת זו של חסד קטן מתובל בדאגה
מבית הונגרי אדמדם וטוב – והפעם רק ברוסית, אמנם. צלחות קטנות מלאות באוכל קריר,
בשאריות של עוף שהוכן לילדים ולשאר הצאצאים, ועשרות, רבבות חתולים, מביטים
וממתינים על כתלי הרחוב השבור.
הדודות מבינות שאני עוד עובר אורח. אני ניגש
לחתלתולים ומתחיל – מוצ'קו! גריידה! – ללא תשובה רלוונטית. אני מנסה שוב. אבל מבין
שעליי לעזוב ולתת להם לאכול, להתפרע, להתאסף, לחיות, להיות.
יצורים נפלאים שכמותכם, שה' ישמור את הדודות
המשוגעות האלה בכל משמר ובכל ברכה אפשרית.
להגיע הביתה.
ולשאוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
