דברים ברורים, עד כדי כאב, אך נפלאים.
יום כיפור הזה היה יוצא דופן וייחודי, לא בשל הלובן שלו, או קלות הצום, או בקול הנאה שבו אבי הפליא את כל השומעים כאשר עשה את כל נדרי ואת מוסף שחרית; גם לא בשל השינה הטובה, הספרים הטובים.
זה היה שקט חדש שלא ידעתי. שקט חדש ששכחתי גם. שקט חדש שנעלם ונאלם וחזר, התחזק. כאילו מישהו במיוחד החליט לסלוח לי ולשכוח. אולי כי עזרתי במפתחות בכניסה לבית הכנסת? אולי בגלל רבבות האנשים שבאים לחגים, לקהילה, ושואלים איך גדלתי? אולי כי שוב הייתה את השיחה השנתית אחר כל נדרי יחד עם אלעד דה-מלאך, טיפוס מיוחד בהחלט?
לדעתי זו הסיבה שהפעם באר שבע לא למדה ולא לימדה אלימות. כאילו ניסתה, למשך כמה שעות קצרות, לנסות לחיות את חזון אחרית הימים במידה כזו או אחרת. פתאום באמת אין מכוניות לערב ולבוקר אחד, אין כעס, כולם אוהבים את כולם – פריקים עם ערסים, חילוניים ודתיים, קונסרבטיביים ואורתודוקסיים, אשכנזים וספרדים – כל מיעוט וכל חברייא, גם גויים או סתם "כופרים" או פשוט אנשים שלא בא להם להזדהות לגמרי עם אווירת החג יחד עם אלו המקנאים לה ביותר. פתאום אין אלימות, אין כעס, אין צפירות, אין שנאה. רק רבבות ילדים על האופניים שלהם (דבר שעדיין לא זכיתי לו מעודי), או מהלכים ברחובות, וצוחקים.
נזכרתי שוב במדרשים המפורסמים – והרב חגית הפליאה להזכיר גם היא – על כמה שיום כיפור הוא אחד הימים השמחים יותר שיודע עם ישראל. הסכמתי עם זה בפה מלא. אז מה אם אתה מייסר את עצמך בחמישה ייסורים פלוס אמות המלאכה האסורות? הכל חומרי כל כך בהשוואה לדברים הפשוטים – הבגדים הלבנים, החיוך, הצחוקים עם האנשים, המילים הטובות, השינה הבריאה, השקט הזה. השקט.
זו האווירה הזו שנתנה לי את התחושה להבין שבסופו של יום, אחרי הלחץ המטורף של הההופעה, הכניסה לעבודה החדשה – ובסופו של יום, התקופה הקשה שסה"כ חוויתי על בשרי בשבועות האחרונים, הגיעה לנקודת האיזון הראשוני שלה. הבלימה הראשונה האמיתית של הלחץ והרשע והשטות וההבל. הטוב מנצח.
ראשית, חזיון כלשהו שהיה לי בנוגע ללהקה – שקשור בעריפת ראשים, שחזיתיה עוד כמעט מראשיתה של הלהקה, ויתרה מזו, חודש לערך לפני ההופעה – הגשים את עצמו מבלי שהייתי צריך לשפוך דמים. הוא התגשם במלואו. עתה גפיים רציניות וחשובות נכרתות לצערי, מלהקתי היקרה. אך דע ידעתי שהכל לטובה ויתרה מזו. הכל זורם.
שנית, יישות חדשה התעוררה בי. עיניה כחולות כלהבה הכחולה שראשיתה בחזיונות עוד בתיכון, באמצע השיעור, כאשר להבה כחולה הבהבה סביבי כששמעתי אמון אמארת' – הפעם שוב חשתי אותה, יחד עם הרוח, יחד עם המוזיקה, יחד עם האנרגיות שחזרו והכפילו את עצמם (אולי בגלל החברים? אולי בגלל חיבור מחודש אנרגטי איתם? אולי בגלל הטהרה של כיפור שאפשרה זו?)
יישות מדהימה, שחיסלה בנקל כל תחושה של התנשאות, של כפירה בעצמי ובטאו ובה', של חרמנות שלא לצורך ויצרים אחרים, טפלים, חומריים, קטנים, טיפשיים. של פחד כנגדם, של פחד כנגד עצמי.
מתנה של ריבונו של עולם.
אני מקווה שהוא יתן עוד מתנות כאלו לאלו החוסים בו ולאלו אשר לא חוסים בו, ולאלו שחוסים בו בדרכים אחרות וזרות, אך שכולן למטרה אחת - "שלא באנו לעולם זה לריב ומחלוקת, לא לשנאה וקנאה וקינטור – רק באנו לעולם הזה, כדי להכיר בך, תשתבח לנצח."
הייתי עד היום למעין נס קטן, או לפחות תחושת נס קטן – ולו ליום אחד, או רגע קט – ביני לבין אחת החברות ה.. מרכזיות, בתעסוקה. זה היה נפלא מדי. אולי זה היה יום אחד של חסד, ומחר, כל שחשבתי שבניתי ביננו, יקרס והיא שוב..
אהעח. אני לא אכנס לזה.
אבל עכשיו, אחר שאתמול, דקה לפני הנעילה (שפיספסתי), אני שוב מביט אלי שמים, יום אחרי. כמצביא, או נביא, או צליין או נווד המביט מן ההר מטה – חוזה בצבאי, בעמי, במחוזי או נתיבותיי (בהתאמה) – ונושם עמוק.
אני מרוצה.
טוב לי.
ואני מאוהב בך.
עליון הוא יה
אהבות עד לכולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
