עיתים אני משתדל שלא למצמץ קשות, כאשר אני חווה את היומיום.
לא שהיומיום שלי סטנדרטי במובנים מוחלטים. קשה לי להתייחס אליו כאל בנאלי מכל מקרה.
קשה גם לתאר את החברים. את מי שבאחריותי. אולי רק בבלוג אני מרשה לעצמי לפרוק וגם כאן המילים מתחילות להתרוקן, המשמעות מתחילה לקהות, אני מאבד את החדות, אולי כי אני לא כותב, אולי כי אני מפחד, אולי כי זה כבר לא במילים בכלל, אלא במעשים באופן מוחלט וגורף;
המבטים שלהם, התנועות שבלתי ניתן להסביר (כשם שאז קראתי לזה ריקוד המונגולואידים כאשר הם אכלו באותה צורה מדוקדקת ומופתית, כל אחד ואחד מהם, בדיוק אותו דבר), המבטים הקלועים היטב במקלעת הכלא הנפשי שלהם. כמו שאז ראיתי את זה - לא השתנה - שנה - אורות על גבי אורות, צבעים כמראות המרכבה שזורות בין ערפיליות על גבי ערפיליות מאחורי הרי חושך וחורים שחורים. מבטים, מחשבות, אשליות. בשפה אנושית אחרת לגמרי. קשה לעיתים לנשום כשאתה בשדה האנרגטי שלהם, כשאתה שומע את הצעקות הצרודות, אנקות לא מובנות בעליל על גבי כאב שאולי לא באמת שם ואולי כן, בלבול.
כמה זמן שאני לא שם, כמה זמן שלא הייתי במקום לא פחות קשה מזה - זה עוד לא מתעכל.
דיאלוגים שדודים ומעטים יוצאים משם. לא דיאלוגים אמיתיים.
(יש לי לב שחור, הם יפשיטו ממני את העור, אתה מפחיד אותי, אתה תפגע בי)
זה מחלחל.
רצון לרוץ לתוך הארון או לתוך החשיכה ולהתעטף בה. להתמכר לאט לאט ולא לקבל אנושות אחרת בלתם.
עיוות פרסבסיבי מתמשך שאתה עובר שם. כולם. מתחת לפני השטח ומעל לפני השטח. סיוטים שאף אחד לא מדבר עליהם, שריטות, פחדים, הלם על גבי הלם שבסופו של יום קולטים ותופרים אותו היטב לנשמה, מיד אחרי שמתאהבים לגמרי בכל העסק.
מתאהבים בלב השחור של איש הזד. מתאהבים באישוריו הבלתי פוסקים, במבטו הבלתי מתפשר, בהתפרצויות ההרסניות שלו, בהזיות שלו, בחיוך שלו. בקרחת של נלפ', בפדחתו הבוהקת ובפרצופו שלא מפסיק לבהות בך בחמידות, ולא מצליח להתרכז בנקודה אחת סביבך. אינסוף, אינסוף של פרטים קטנים להתאהב בהם, אינסוף..
קשה לי כבר לפרט.
קשה לי כבר להשתמש במילים כאן.
אני אצטרך לעבוד על זה שוב, יותר. אולי לכתוב יותר פוסטים. אולי לדמיין יותר מילים. אולי להמשיך לכתוב כל מילה שעולה לי לראש. ולהמשיך לקרוא. ולהמשיך איתם. לא לעזוב אותם.
גאד דאמיט, אגב, אילו סיפורים יש בקשר למיניות שלהם. כאן זה לא המקום, כמובן, אני רק אגיד שיש לי הרבה יותר מדי חומר לכתוב בתור מחזה או רומן מכל העסק. הרבה יותר מדי.
אהעא. להתרענן.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
