"קח סיגריה."
"אני לא מעשן."
"תתחיל."
וקו 18 לא מגיע ומציל אותי מכאן. תחנה, שקיעה, אולי מאחרים לשיעור.
תבוא כבר.
*
בד"כ זו שיחה שנקרית בדרך כל אדם ואדם, כלומר, בין שניים. הפעם אמרתי את זה לעצמי, או שאחד המלאכים אמר את זה. כנראה אוריאל. הוא הדמות הקבועה.
לא שאני מחבב סיגריות - אני די נגעל מהן ומטיף (ברמה הוגנת ולא חופרת, מדי) לקרובים ואהובים עליי שכן נפלו קורבן למנהג נלוז זה להפסיק. אבל המטאפורה המודבקת שלא בצדק למנהג - עניין ההרגעות הפתאומית אחר יותר מדי אנדרנלין, והפעם, כשלא צריכים אותו ובאמת, באמת שאפשר היה לוותר עליו - ובכן, היא מתאימה ליום הזה.
הוא לא היה יום מחורבן. לא דברים רעים קרו בדיוק לי אישית. לא קיבלתי אפילו מכות מאף אחד מהחברים במרכז, וגם לא עשיתי טעויות (או לפחות לא כאלו רציניות למדי). למעשה, היה זה חצי יום חופש שהתחיל בעצלנות מוגזמת אך בריאה ולאחר מכן בסיום מהיר לתיאום מס הנוראי, מה שאומר שבמשכורת של החודש הבא יהיה לי כיף. כנראה. אין לי מזל בדברים האלה - רק עבודה ממש קשה.
אז באים לתעסוקה. אפילו לא באיחור הצפוי. באים והכל רגוע.
עד שמגיעה השעה 14:00. תמיד בשעה הזו משהו קורה אבל לא ככה. לא ככה.
אני מחפש את ג' להביא לה תרופות - אף אחד אחר משום מה לא ממש זוכר להביא את חלקם לקבלת התרופות שלהם לפעמים, וזה מעצבן. אני בחצי פנים מעוצבנות פונה לעטרה שתביא אותה. אני קולט אותה בורחת מעטרה ופתאום.. ג' משתנקת, רועדת, מפרכסת. ג' לא רק אוטיסטית, חרשת ואילמת. היא גם אפילפטית.
התקף לא קל. לא קשה מדי, אמנם. המזל הוא שבת השירות שרה היא גם מע"רית מוסמכת ממד"א, ואחרי שלוש שנים בעסק. בשבילה זה היה בערך כמו בשבילי להרים קדנצ-קוורט-סקסטאקורד אחרי סובדומיננטה - או בעברית - חתיכת עוגה.
עסק טופל. עטרה מסכנה שכמותה נסחטה מעצבים ומלחץ. ג' היא בכל זאת צמודה שלה לא מעט זמן. ג' הקיאה את נשמתה ועדיין לא הייתה רגועה. התאוששה מהר. נשימה.
יצאתי שוב החוצה. תורנות חצר. אני רק יוצא ופתאום נ' מתחיל לצווח בכמויות - "אני לא עשיתי כלום!! אני לא עשיתי כלום!! אני לא אשם!!" אל מול הרחוב. אנשים לא שם או לפחות מתעלמים אם כן. אני ואורית יוצאים. אורית לוקחת פיקוד - היא הכי מנוסה איתו, או לפחות מכירה אותו יותר - פלוס שהוא פייב' שלה. אני לא מפריע. מנסה להרגיע אותו ומצליח. גם היא מרגיעה אותו. תוך כמה דקות נ' חוזר החוצה, רגוע. המבט שלו מבט הרג. אותו המבט שלירון אמרה - זהו, זה מבט התפרצות, ואין מה לעשות עכשיו. התפללתי. שאני טועה.
לא טעיתי.
הוא נכנס לשירותים, והחל להכות את הדלת שוב, לשבור חלקים ממנה, להתחיל בפירוק של האסלה תוך כדי צווחות וצעקות של סכיזופרן בהתקף. מה שהוא, מלבד אוטיסט. 2 דקות ברצף של צעקות, מהלומות, טריקות דלת שאם מישהו היה עומד בדרכו.. ובכן, רוב הסיכויים שהיה מסיים את היום במיון. אנחנו היינו מספיק רחוקים.
אחר 2 דקות נ' נרגע ואורית עשתה את מה שעשתה. אני חושב שהוא סיים רגוע ובלי נזק. הדלת והשירותים, שוב, לא.
לצערי לירון לא הייתה שם. היא באמת מומחית אליו ודי מאוהבת בו מאז שהוא נכנס. שפיצית זאתי, פאקינג שפיצית.
ועכשיו תורי. מי מאכיל את ש' היום,ועוד בהוסטל, כי העו"סית החכמה שלנו חושבת שזו יריה טובה בחשיכה? מי יאכיל את ש' ויחזיק אצבעות שהפעם היא לא תשפשף את האזניים שלה עד זוב דם, תצעק, תנשך את עצמה, תדפוק את הראש בקיר או בשולחן? מי יהיה האמיץ, אחרי שאתמול היא עשתה גיהנום לאורית לירון ולחבר'ה בהוסטל, מי?
אני, כמובן.
אז נכון, זהבית ציינה שאיתי "היא אוכלת הכי רגוע" ושאני הכי זורם איתה.
אז מה?
אז כל צעד זהיר, וכל מילה שקטה, וכל מתודה במקום והיא אוכלת, היא אוכלת נפלא ובשקט וזהו ש' שלי סיימנו לאכול בואי תפני את הצלחת ו..
אחרי שהמדריכים האחרים השתמשו בכח מופרז, ש' לא סתם דיממה לא מעט עלינו אלא הספיקה לצעוק כמו מטורפת. המדריכות שהבטיחו לעזור לא באו. במקומם המדריכים הפחות-או-יותר חדשים יותר ואלימים יותר תפסו אותה בכח מופרז. האחראית בית הגיעה בסוף, עזרה למתן עניינים. "כבר הזכרתי שהיוזמה הזו דבילית לגמרי?" שאלה אותי. צחקנו יחד על הנושא והיא החלה לטפל בה. השארתי את הדוח, לקחתי את התיק שלי והלכתי לאוטובוס.
המלאך אוריאל פוגש אותי, כשאני מתבודד בתוך האזניות ומחפש משהו לשמוע, משהו לעזור למחוק את ההשפעה הזו מהיום, אולי לעכל את הזכרונות הללו קצת יותר טוב מאשר מה שהם כרגע, לא ברורים, לא מאוחדים, שבורים ורצוצים ושוברים לגמרי.
"אם לא נקרע מצחוק מהעבודה שלנו, לא נשאר שפויים."
כמה מדריכות כבר אמרו את זה. כמה פעמים אני אמרתי את זה.
זין על זה.
לא נשארים שפויים.
*
כיצד תזהו את צרי ברחוב.
הוא יהיה שטני (כבר לא בלונדיני) עם משקפיים די גדולים ומבט זגוגי. הוא יסתכל על הכל, יתרכז בהכל, לא יפסיק לחפש משהו, מישהו. ישחק עם הידיים תדיר. יבדוק פק"לים מעל הכיס. תמיד ינגן באוויר. יזוז עם המוזיקה. אולי ישיר לכם באוזן. ידפוק את הראש באוויר. יעשה אייר-גיטר ואייר-פיאנו ואייר-מנצח אייר-מה-לא. יביט עמוק בכם ובכן. יחפש פרטים. יחפש מוזות. בעיקר יזוז בצורה מוזרה, לא מובנת. אתם תשאלו - למה הוא זז ככה, הבחור הזה, מה הוא חושב שהוא מנגן או מתקתק? - או שאולי לא תשאלו כי אתם תקועים בתודעה שלכם.
אולי. לא יודע. לא נהמר.
כיצד תזהו את צרי אחרי יום של כמה התפרצויות.
לא מפסיק לזוז. לא מפסיק לשיר באמצע הרחוב אם לא לצעוק. העיקר לא להשבר. הוא יסתכל במבט עירום לחלוטין על הכל. לא יהיה איכפת לו ממכם או משום כלום. הוא ייראה כמו נרקומן שפוך לגמרי, מלוכלך מהיום, אולי אפילו עם קצת דם או ריר או מה. כאילו שהוא עומד לפרוץ בבכי חרישי או סואן.
אבל שום דבר, מלבד מבט עירום ונקי, מבט מפוחלץ ועייף מיום שהיה ולא ישוב.
כאילו שיש טעויות לתקן.
לא.
יש דברים שלא נועדנו למנוע.
יש דברים שקורים בלי קשר.
אז נ' מתפרץ כי הוא רוצה. וג' מקבלת התקפים כי זה מה שקורה לאפילפטים, וש'.. ש' היא אניגמה מוחלטת אבל היא אוהבת אותי והיא יודעת את השם שלי סופסוף.
היא למדה.
מהר.
גם זה משהו.
אז אולי לא נתחיל לעשן, המלאך אוריאל.
אולי אני פשוט אמשיך לנשום ולסדר את החדר.
*
כמו כן, תודו שזה מצחיק שהתלמידה כבדת השמיעה שלכם משאירה אתכם בחוץ להתייבש רבע שעה כי היא פשוט לא שמעה את דפיקות הדלת.
חי.
אהבות עולם
שלא תדעו את זה
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
