קרו הרבה דברים. טובים. רעים.
הרבה יותר מדי.
אבל כבר לא משנה.
אני הולך בשדרות וברחובות המלאים-ריקים-מלאים-ריקים
ונזכר באירועים כאלו ואחרים. מביט מעבר לכוך הנפלא הזה שהוא החדר שלי בדירה היפה
הזו ופשוט מבין שאני לא רוצה אף אדם בחיים שלי.
האוטיסטים שלי, אלוהים, שירה, וזהו. אני לא רוצה אף אחד
אחר באמת.
לא רוצה נוכחות אנושית. אולי הלהקות.
וזהו.
מודה לאל שאף אחד כבר לא באמת מגיב פה ואם כן הוא רק צל
של אדם או דמות אקראית שאני לא באמת מכיר או יודע – וטוב שכך.
איבדתי את הרצון שיקראו אותי, שיכירו. איבדתי את הדחף
הזה מימי קדם – תהילה, הצלחה. לא. ההצלחה שלי היא אמנותית טהורה כרגע, ביני לבין
אל ואין טעם שהאנושות תכיר בה. ההצלחה שלי היא שקטה כשזה מגיע לאוטיסטים, רק מעט
מאד אנשים או משפחות יודעות עליה וכך זה צריך להשאר. שקט, צנוע, בלי קשר לעולם. שילוב
של שתי ראיות עולם נוגדות לגמרי, למעשה – לתת הכל לכולם אך לא לראות אף אחד ולא
לרצות להיות בקשר עם אף אחד. לא קשר אמיתי בכל אופן. פשוט אין טעם בזה.
אין טעם שאני אמשיך ללכת ברחובות ואעמיד פנים שלמישהו
איכפת, כנ"ל לגביי. אין טעם שאתלהב מהדברים שאני עושה, אופיע, אראה לעולם –
אצעק – אתפשט ברחוב ואאותת כאילו שאני לא מבין שזה פשוט לא משנה. אז, בצבא, כתבתי
שיר על איך זה להתפשט ברחוב ולצעוק לכולם "הביטו בי" ואף אחד אפילו לא
מסובב את האישון שלו לכיוון שלי וזה בסדר.
אין זה כעס על העולם ואין זה ייאוש. אני לא כועס על אף
אחד. טבעי שכך החברה תתנהג וטבעי שכך הדברים יהיו. קאנט כבר הוכיח לי את זה חזק
מדי. התכלית היא קבועה, מונעת מחירות. ואם התכלית של רוב העולם הזה הוא לשמוע גלגל"צ
– שתעבור לו השטות מאוזן אחת לשנייה – ואם תכלית העולם היא לעשות דברים שלא באמת
ישנו לאף אחד אז בסדר. העולם יתקדם הלאה, בקצב האיטי שלו, אנשים ישנאו אחד את השני
סתם וילחמו אחד נגד השני סתם וימציאו לאומים ולאומנות וקנאות דתית סתם וימצאו
סיבות אחרות להאט את עצמם או להרוס את עצמם, אני התעייפתי.
אני פשוט עייף. עייף מלנסות, מלהצליח, מלהכשל, מהכל. עייף.
יותר מדי אנרגיות נפשיות שלי מופנות כלפי כל העולם ונמאס לי להשקיע כ"כ הרבה
ולהעמיד פנים שלמישהו איכפת.
איכפת לאלוהים, איכפת לאוטיסטים שלי – אחד כי הוא נצחי
והאחרים כי הם באמת צריכים מישהו. שאר העולם לא צריך; בפרט לא נאמר את המוזיקה שלי
או את הכתיבה או את היצירה.
אחרי ההופעה, ממש מיד אחרי שסיימתי לארוז את הקלידים
ולראות את הקהל הלא מתלהב חוזר לו הביתה התחלתי להפנים את זה שנמאס עליי הקטע הזה –
לא שאני הכי מנוסה בו אבל הבנתי מאד מהר כמה שחסר טעם הוא – הלכתי לתחנת אוטובוס
על הכביש של קריית יהודית אל מול מחנה נתן והבטתי למעלה, במספר הכוכבים האומללים
שנותרו בשמיים וקראתי לבורא עולם – אולי באמת הגיע הזמן שאני אקדיש את עצמך רק לך?
כמו באך ובטהובן, כמו מאהלר, שלא באמת היה איכפת להם מהאנושות? זו הייתה הפרנסה של
מאהלר לנצח אז הוא גם השמיע לעולם את עשרת הסימפוניות שלו (בערך עשר, בסדר!) ואת "השיר
על הארץ" אבל כמה אז מהקהל הבינו בכלל? נדמה לי שעד לאונרד ברנשטיין (להוציא
את ברונו ואלטר, בסדר!) אף אחד בכלל לא ניסה. ובאך, שכתב לרוב לכנסיות?.. אז הנה,
זה מה שאני רוצה לעשות (אבל לא באמת יכול) – לכתוב רק מוזיקת קודש, שישמעו רק
בתפילות. היא תהיה הזוייה והיא תהיה שלי אבל היא תהיה רק לאל ומתוך האל וזה מה
שאני מנסה לעשות. כל הדיבורים הליריים וכל השימושים הארציים הם רק ביטוי לנסיון
לייחוד קדושא ושכינתיה ומעטים הם אלה שמבינים את הרמזים הספציפיים הללו שאני שוזר –
בין השאר שאין כ"כ הרבה אנשים שיחפשו את זה אצלי וזה בסדר.
הכל בסדר.
זה בסדר שאנשים הם לא אני. התכלית שלי היא שלי. וזה בסדר.
ואני לא כועס ולא שונא למרות שאפשר בקלות לפרש את הפוסט הזה ככה.
המחלה הזו לא עושה לי טוב. ממש לא.
אני פשוט עייף.
ונמאס לי.
אהבת עולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
