השישי הזה ניסיתי ליצור קשר עם כמה אנשים. אולי שיבואו לדירתי מלאת האלכוהול והאוכל. לא באו.
שנאמר, מה שהושלם הושלם.
הבקרים חזרו להדהד כפי שרציתי שיהדהדו. מוזיקת בוקר נפלאה פותחת אותם. השותף רחוק ורחוק מהדירה כל פעם.
יש מפזר חום, ואהובה שאוהבת אותי באמת ורוצה בטובתי באמת.
שתלך להזדיין, אגב.
היום ראיתי את גנדי עד הסוף, והגעתי למסקנה שבגדים לבנים שאני טווה בעצמי זו אחלה דרך להתקיים.
אבל רק מטאפורית. אני אוהב את זארה ואת זיפ וכאלה.
מטאפורית בעניין לאו דווקא של הפשטות החומרית שהיא נפלאה כשלעצמה, אלא בדרך שאני טווה לעצמי, חוט אחר חוט.
בשקט שלי. שמתעצב לו בנחת עם כל הקיוריוזים של האוטיסטים באשר הם.
ברבות הימים של הצום מהבלוג, שאפילו לא ארך חודש, נזכרתי שבלוג זה הוקם בין השאר להיות יומן אוטו-ביבליוגרפי (יעני, לא ביוגרפיה או אוטוביוגרפיה אלא פשוט כתיבת העצמי, שפיכתו כביוב היומיום) - ועל כן הוא צריך להתמשך על מנת שאמצא עוד דרכים חדשות לא רק לשפוט את עצמי (כי רק אני וה' יכולים לשפוט את עצמי) אלא גם לעצב את עצמי בהתאם למה שצריך לקרות, ומה שקרה.
ולעשות הטוב.
לזכור, את התמצות שלי לדרך הטאו - לאהוב באמת משמע לתת הכל מבלי לחשוב על לקבל חזרה; לנצח באמת משמע שיש לך את שרצית מבלי שנקפת אצבע לפגוע במישהו; להיות שמח באמת משמע לא להפסיק לחייך גם אחרי היום הכי גרוע שאתה חושב שעברת או אי פעם תעבור; לחיות באמת משמע לעשות, משמע לקום, משמע להיות, משמע לשמוח, משמע לאהוב, משמע הרבה משמעויות מכפי שאוכל אי פעם להבין, ואין שום דבר יותר מופלא מזה.
רק אהבות
נמשיך לעדכן יותר ויותר
אני אוהב אותך, נסיכה ירח לבן צחור שלי.
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
