21 וקצת.
לנשום קצת עמוק.
שוב חדר מבולגן בדיוק כמו שאני אוהב - הסדר משגע אותי בתוכו, המפות הקוגנטיביות שלי לא מתחדשות מאז כיתה ד', כנראה. לא נורא. שיהיה כך. אני בתקופה שמותר לי, קצת. כשסיפרתי לחבר'ה בעבודה שאני מתעצבן מכך שפסח בא וצריך לעשות חלונות (כי זה מה שעושים), הם לא הבינו למה לעזאזל, כשאני חי לבד והכל, ביעני-רווקות-יעני-סטונדטונאליות (יעני ממש מאחר ואני במונוגמיה מאושרת ובכלל עובד לפרנסתי ולא לומד יותר מדי) - אני עושה חלונות ותריסים ומה לא.
בסדר. מילא.
עדיין יחסית מזוהם פה, אפילו יחסית לעצמי. אבל זה ישתנה. או היום, או מחר, או מחרתיים.
לחץ אימתני ולחץ פחות אימתני פוקד אותי, באופן מאד לא שווה. כזה שאני לא מצליח כ"כ לקשור אותו ולזרום איתו אבל זה לא משנה.
העניינים כפי שהם זורמים יפה. עדיין כואב לי הטוסיק מכל הפק"לים שדחוסים לשם, ואני עדיין עייף מהיקיצה הראשונית היום, ועדיין בא לי, ממש, לדפוק את הראש, ולעשות מעין פורמט אלכוהולי לשכל שלי.
הכל בעיתו, לעזאזל.
ואין על מה להתבכיין.
שום דבר, שום דבר, לא זקוק התבכיינות ועצבים ומה לא. דברים קטנים, כרגיל, ורק דברים אחרים שבאים לטובה. במקרה הכי גרוע, מינוסון שיכוסה עוד החודש עם המענק מועדפת. במקרה העוד יותר גרוע, מוות קליני. יהיה צחוקים.
אני לא יודע אם אני רעב או צמא או מה לעזאזל נסגר; אני לא יודע אם אני רוצה לישון קצת, או להכין קפה, או להרוג מישהו, או לא יודע - אני לא יודע אפילו איזה סבל אני חש, אולי כרגיל את סבל האחרים שאני מלטף 8 שעות.
אבל קטשופ חייך, כ"כ הרבה, יחד איתי, ואליי, שלא איכפת לי בכלל.
מבחוץ רעשי פיצוצים של נפצים או יריות או אלוהים יודע, אור שמש דל מנסה לפצות על קור חסר החלטיות. מבפנים אותו הבלאגן, שרק מתווספים אליו עוד ועוד נכסים חומריים שימושיים.
לא יכול להיות טוב מזה בהרבה.
אני לא יודע כבר מה עוד צריך.
הצלחה? תבוא. אם היא תבוא מיד, בלי הקריעת תחת המחורבנת, מה עשינו בזה?
כסף? יש, יבוא יותר.
תואר? חכה בשקט.
כבוד? מי צריך את זה, וגם ככה זה קיים.
בריאות? ברוך ה'.
אהבה? יותר מדי.
אושר? כפי הנראה.
אמנם עדיין בעייפות, אמנם עדיין מת לקצת חופש מדי פעם, מת לאותה תקופה חלומית של לקום בבוקר ולא לעשות כלום חוץ מלקרוא, להתפלל, להתמדטצ, להלחין לכתוב ולפרסם.
אבל בתאכלס.
אני לא באמת יכול בלי החבר'ה שלי. לא באמת יכול בלי ללמד. לא באמת יכול בלי האהבה היפיפייה שלי.
התחפשנו נורא יפה בפייסבוק, תבדקו.
אם זכיתם להצעת קבנוס בפלורנטין, זה הייתי אני. למה? כי רציתי לתת לאנשים קבנוס, אחרי שסיפקתי את המאנצ'יז שלי, תודה.
ועכשיו אני שוב במנצ'יז. ברוך ה' שיש אוכל בבית.
וגם בבית של ההורים.
וגם שאכלתי כמו מניאק בתעסוקה תודות לעודפים.
וגם שלא יודע מה.
קיצר טוב. ומלד שינויים לא דרסטיים אני חושב שהכל נפלא.
*
אז מה באמת חסר? כלום. חסר שיהיה חסר.
*
אחרי חודשים שהאהבה שלי אומרת לי שאני משתנה, תודות לחבר'ה שלי, ואני לא אותו אדם השכלתי להביט היום לעיניים שלי.
הן התבהרו, כאילו סחטו מספיר עינהם של אהוביי ספיר משלי. עתה, ספיר וברקת, אזמרגד ועמוד אש שולטים היטב בתחום אישוניי ומבטי.
אולי כך אני מרחיק לראות. אולי כך אני דואה. אולי כך, אני נראה כה שונה אל מול כולם, כה מוזר ולא אחיד - מדי פעם - כרגיל, יותר מדי אולי.
איזה סימן נפלא זה בשפת הסימנים, אולי.
*
ומישהו יכול להסביר לי למה לא עושים תרגומים בעברית למלרמה, ולמה לא עושים תרגומים באנגלית למאיר אריאל?
אידיוטים.
נו מילא.
תהיו בטוחים,
אהבת עולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
