ראוי לציין שהפוסט התחיל עוד קודם אצל ההורים, היום, כשהיה לי קצת יותר זמן לנוח. עכשיו אני בקהילה, ויש לי שוב זמן לנוח, וגם פנאי לקלל בשקט "כושיליראבאבאבקערס" על כך שנמחקה הטיוטה, שהכילה אולי רבע ממה שרציתי לכתוב. לא נורא.
*
אז אלתרמן. לא מזמן חגגו לו מאה שנה, או משהו כזה - להולדתו, בתור אחד המשוררים הגדולים של ארצנו או משהו כזה. מנחם בן ניסה כמיטב היכולת בת ה-12 שלו לנסות להעמיד את זך ואת פרופ' מנחם פרי על מקומם, בתור אלו שנכנסו באלתרמן, והוא אחד מאלו שמקלסים ומפארים וממליכים את אלתרמן, אף ליותר מביאליק.
אם אתם שואלים אותי, אין מקום כאן להמליך מישהו יותר או מישהו פחות. מה שיפה הוא ששירה היא יצור אורגני ואמורפי, חסר שם וחסר זהות. הוא הדם, הוא תנודת האוויר, הוא הרגש, או הזיכרונות, או כל מה שהמשורר בוחר שהדף יקבל, ואנחנו, הקוראים, הם אלו שבוחרים מה לקבל. אין חוקים אמיתיים - חוקי הפואטיקה של אריסטו, מאז שבודלייר רשמית החליט לעשות מה שבאיבר מינו, לא ממש חוקים - אז שירה היא מה שבראש.
נכון, יש בזה כשל לוגי ידוע - אפשר לקחת את המאחורה של המיץ הקרוב אליכם, לעשות שבירת שורות וקצת סימני פיסוק וניקוד, והופסה-לה-דופסלה, יש לכם שיר שייכנס ב"מעיין" או ב"דקה" בכיף, כל עוד יש לכם זוג ציצים או דיבור או נישה עם העורכים. ואתם גם יכולים להוציא בעצמכם כתב-עת, ולעשות ככל העולה על רוחכם. אם לי היה יותר זמן, דף בולע ממזמן היה הופך להיות אחד מאלו, אבל לי, כידוע, יש דברים אחרים על הראש כרגע.
חזרה לאלתרמן. האם גם אני מוצא אליו משיכה מינית כלשהי, או שנאה או סלידה? לא בדיוק. מה כן יש לי? רומן, ארוך טווח, ארוך יריעה ולא מובן בעליל שעתה אנסה לתמצת אותו בדרך עקיפה. הוא רומן שהתחיל עוד בגיל 14 אם אני זוכר נכון, כשסחבתי ממהורים את הספר הראשון שסחבתי מהם רשמית, וגנבתי לספריה שלי את "שירים שמכבר".
שירים שמכבר. זה ראוי להדגשה. הנה, הדגשתי. הידד.
הקובץ, מורכב משני קבצים ראויים - הכוכבים שבחוץ (1935 או 1938, שכחתי, ואני לא אבדוק) ושמחת עניים (1941-1942).
* הערה מנהלתית חשובה: יש כאן המון אי דיוקים בתאריכים, מחסור עמוק במראה מקום וציטוטים לא נכונים. מדוע ולמה? כי הבלוג הזה לא מתיימר להעלות מאמרים או כתבות רלוונטיות וחשובות למישהו או למשהו. פשוט לא מעניין אותי ולא בא לי ספציפית לעשות את זה. הבלוג בין השאר מאגד את הזרמים התודעתיים שלי שנקבעו בזיכרון, מעין רשמקול אותנטי שמקליט את הכתיבה מאשר את הקול או את התמונות שאני קיים בהן. האותנטיות הזו היא על חשבון, בין השאר, האמת ההיסטורית או הדיוק הכתיבתי לעיתים. עמכם הסליחה. חזרה לאלתרמן.
ההשכלה שלי של אלתרמן, אם כן, מבוססת בעיקר על שני הקבצים הללו. כמובן שגם את המחזה שלו (עיר ה- משהו, שוב שכחתי, סליחה) ואת הטור השביעי המפורסם קראתי, וגם חלק יפה משאר הקבצים, ואת שיר משמר, וכו' וכו'. אבל שאר קבצי השירים פחות מעניינים, האחרון בינהם מגניב אבל לא תפס אותי, והטור השביעי, עם כל הכבוד לאלתרמן - הוא אסופה של מילים יפות בחרוזים נפלאים שלא אומרות כלום מלבד מסר פוליטי שחברינו רצה להעביר. לא מגניב אותי מדי. תודה.
הקובץ הראשוני, כמעט בוסרי הזה - למעשה מאד בוסרי - הוא זה שמעניין אותי.
מדוע?
השיר הראשון שתפס אותי היה "לבדך". עד היום אני זוכר את עצמי לומד אותו חזק חזק, משנן, בע"פ. הנה התוצאה.
שוקייך תהילה ללוטשי המתכת,
מרוץ גזרתך מפונק ומהיר.
בך מביטים כוכבי הלכת,
לך נוהמים דובי הציר.
שדות שחוורו ועצים מלאי שובל,
עומדים באורך הלבן.
הלילה, סחרחר כיונים על השובך,
מדליק לך עצי דובדבן.
אולי טעיתי בציטוט, אבל כך שיננתיו, שנים. אני מצטט אותו בכל עת שבא לי להשמע קצת רומנטיקאי. בצדק. זהו שיר רומנטי הן מבחינת האהבה, והן מבחינת הזרם. מה זאת אומרת?
אחי הגדול הכיר לי את השיר הזה, כשהוא מצטט לי אותו דבר, באחד הערבים המשפחתיים, כשהוא רק התחיל עם התואר-שני בספרות שלו. כמו כן, הוא דפק לזה אחלה פירוש, מעשה אמן של המרצה שלו, אחת הטובות כפי הנראה.
מסתבר שבשיר הזה, אלתרמן משתלח במוסד המודרני - שקבע שכמה שיותר על עצמך ועל אנשים תספר, כמה שפחות על הטבע, או, תשתמש בטבע כדי להביע את עצמך. אבל אלתרמן, ב-כל- "הכוכבים שבחוץ", כמעט ולא חוזר על המילה "אני" או מכוון לעצמו. הוא מנסה לתאר את הטבע, כמה שיותר. האם זהו תיאור סימבוליסטי, המתאר למעשה את נפש האדם, את תהפוכותיה, ואת יפי הנפש? אולי, אבל זהו אולי ספרותי. כמעט לא מוצאים רמזים שמביאים אותך לידי זיכוך נפשי סטייל הפרקים האחרונים ב"סידהרתא" של הרמן הסה, או שימוש בטבע בתור מענה לאנוש כמו שמאהלר וניטשה עשו מעולה בתחום שלהם.
אלתרמן, בכוכבים שבחוץ בלבד, הוא משורר טבע - הוא משורר הדברים הקטנים. הוא מזכיר לי מאד את עצמי, שיכול לחפור שעות במילים יפות ובמשקל קבוע ומעצבן על אגלי טל.
ובאמת, בשיר הזה - אנו מוצאים רבבות רמזים לכך שאנו למעשה מתארים את הירח.
שתי השורות הראשונות והאחרונה בבית האחרון הן תיאור מדהים לארטמיס / דיאנה, בתור היפיפייה הלוחמת החזקה, שאליה נוהמים דובי הציר כבאגדות, ובבית השני אנחנו רואים תיאור למה שקורה בירח - פריחת הדובדבן, חוורון העצים אל מול האור הלבן - האין יותר מפורש מזה? אין. אם כך, אין זה רק עוד שיר אהבה יפה, וכמעט חסר נקודה. זהו שיר הלל לירח, הנעשה בעברית נפלאה, ובמשקל קבוע. ומעצבן.
מדוע מעצבן?
מאחר ובכל הקובץ הזה, לפחות, של "הכוכבים שבחוץ", וגם בקבצים הנוספים - המקצב הנ"ל שאפשר לדלות מהשורות - ואני אתרגם אותו כאן מוזיקלית:
טי-טה-טי טה, טי-טה-טי טה,
טי טה טיה, טי טה-טה-טי טה :|| דה קאפו - עד הסוף, חוזר חלילה.
בתקצור נמרץ, זוהי סקוונצה, שמצד אחד חופרת מאד עד כדי כאב (ולא סתם זך אמר שהוא מכני במאסה המפורסמת ב"מטעם") - אך מאידך גיסא, היא קרקע גידולית ובוסרית למשוררים מתחילים.
כמו שאני הייתי (ואמנם עודני), אז, בגיל 14-15, כשרק התחלתי להתנסות.
אז העתקתי את המשקל והתחלתי לחפור בעצמי, עם המשלב שלי - כשאני מעודד מאלתרמן, שחפר על הכל, הכל, הכל, במשקל הזה, ולי יש את המשלב שלי, שקשור לאלתרמן וקשור לתנ"ך וקשור ליום-יום, שזה בעצם, הסוד הקטן שלי - משלב שיכול לערבב מילתא דתמיהא מן הגמרא, בה אנא רחיץ מהזוהר, כושיליראבאק מהרחוב, וכי אמנם עוד אוכל לשכוח אלתרמני בנוסף לאני אוהב זין של וולך או משהו כזה. אבל זה הסוד הקטן והמוזר שלי.
אלתרמן, אם כך, נתן לי אומץ לכתוב ולפרוץ, יחד עם מאיר אריאל, וולך - ושאר החבר'ה שהיו שם לתמוך בי באקטים האלו והאחרים של הכתיבה שלי.
לעומת זו, שמחת עניים - ממנה לא אצטט כלום - הוא הרבה יותר יבש, אך הרבה יותר כבד ונוגע, וגם חופר. הוא נכתב בעת המלחמה, שנייה לפני שרומל מביס (אבל בסוף לא) את הבריטים המניאקים. אבל אז לרומל היו את הבעיות שלו (עליהם חפרתי בעבודה עליו, איש נפלא), והוא הפסיד, קשות, באל-עלמיין, ולא כבש את א"י. שמחה ליהודים.
שמחת עניים נכתב לפני התבוסה ב42', הוא התפרסם אז, מגלם פחד שלם של יישוב עברי, והוא עושה את זה טוב. הסכמטיות הכבדה הזו, אמנם, נגעה בי.
אם כך, אלתרמן יהיה תמיד והיה תמיד אב מזון, דמות שאני חוזר אל דפיה הצהובים והמנוקדים היטב בקביעות מוחלטת, תוך הערצה עיוורת כשאני יודע שאני מעריץ זונה פוליטיקאית שיכורה שהתגלגלה לה ברחובות בכיף מחוץ לכסית אחרי יותר מדי ברנדי - ובנוסף לכך - הוא גם עשה את זה בחוסר טוב טעם משקלי. אז כמה שמנחם בן יכול לחפור ולהעריץ אותו מעל ביאליק - כן, יש לאלתרמן בעיות. לא אמנם בעיות כמו כשזך ראה - העדר האני או העצמי הספציפי של אלתרמן מהשירים שלו (כל הקבצים הראשונים בקושי שומעים את המילה "אני" בוקעת אם בכלל) - כי זה לא מפריע לי במיוחד. הכתיבה עצמה היא אני גדול מדי, וגם כלום וגם הכל גדול מדי. אבל הענין הוא אחר.
שירה היא אמנות, וכמו כל אמנות, יש לה אידאלים, יש דרך לעבוד עליה, ויש דרך להשתפר. העניין הוא שאין יעד מוגדר. אצלי הוא מגדר בתור "לאנשהו" - שאני יכול לכתוב על זה (ונכתוב ונעלה לבלוג שירה) התפלספות שלמה בנוגע מה הוא "האנשהו" הזה. אבל בטרם נדבר על האנשהו, יש דרכים להגיע אליו - משלב לשון, משקל, ציטוטים ולא ציטוטים, הפורמליות של הקטע או הנון-פורמליות, היצירתיות הכוללנית, המטרה או התכלית, הנמען אם בכלל, התחושה שעוברת עליי כמשוררת כשאני כותב, בזמן אמת, ועוד הרבה קריטריונים אחרים שעולים עליהם, חלקם אפשר לתאר וחלקם לא ניתן. כל אלו, יוצרים שיר - והמשורר עצמו הוא האחרון שיכול להשפיע על מה שהקוראים מבינים או לא. הם יבינו את מה שבא להם. כדי לנסות ולשפר את החוויה, המשורר מתאמן או כותב או מתנסה בכמה שיותר דברים שיעזרו לו להתנסח יותר מגניב, ליצור יותר טוב מבחינת עצמו - והוא היחיד שרשאי להרגיש טוב או לא טוב בתור יוצר כלפי עצמו. השאר שיחשבו מה שבזין שלהם - אחרת מבטלים את כל העיקרון של פרספקטיבה וחבל.
בפירוש, רואים ש"שירים שמכבר" הוא בוסרי. הוא בוסרי כי חצי ממנו כתוב באותו משקל מזויין, והשאר סתם כבד וכמעט תפל מבחינת תיאורים. כי הנושאים בראשון לא מגוונים יותר מדי, לא חודרים לב ברמה האנושית אלא ברמות אחרות הם מפלחים לבב - והשני פשוט כבד, מאד. כי בסופו של יום, לא יודע באיזו עשרייה הייתי מכניס אותו ואם יש לי עשריות למשוררים שאני מכיר או לא מכיר. ולהגיד מי לוקח מי בהורדת ידיים פלצנית - אלתרמן, שלונסקי, וולך או ביאליק, לא יודע למה לטרוח בכלל להשוות. ובכלל, הכי כוסית מכולם אם אני לא טועה הייתה וולך, ואם תשאלו אותי, כוסיות רולז, אז מה אפשר לעשות?
אם יש אנשים שלדעתי פשוט הצליחו לגעת בשמיים בשירה שלהם, זה וולך, מאיר אריאל וחביבה פדיה. הם היחידים, לאו דווקא בגלל הנטיות היהודיות של השניים האחרונים, פשוט לעשות דברים שאחרים מהם לא באמת הצליחו. וולך הצליחה לערבב הכל מהכל ולעשות את זה כ"כ מוצלח, כ"כ חתרני וכ"כ בועט ומטורף שרק עכשיו מתחילים לחקות אותה; מאיר אריאל הצליח עוד להכניס את זה לגלגל"צ בלי שאנשים יבינו, כמה תחכום עולה מהמשקל הבכלל לא קבוע שלו, מהמשלב הפסיכוטי, מהשילוב המדהים בין מקרא לסמים לצבא לחיים לאין חיים ולדברים שאני לא מצליח להסביר; ופדיה שמרוב גאונות שלה, להיות פרופסור (או דוקטור?) למיסטיקה בשלב יחסית מוקדם של החיים שלה, ובהפנמה כ"כ גדולה של הדבר המטורף שהיא עושה - הצליחה להוציא על הדף קטעים שכ"כ קשה להפנים או להבין, שפשוט מתמוגגים באמצע הדרך, לפני שמגיעים לאור.
באמת, פדיה, אגב, כשקראתי את "מתיבה סתומה" עוד לפני שהתחילה כל ההד סביבה אחר "בעין החתול" והחדשים הנפלאים שלה - לא הצלחתי לסיים שיר שלה בפעם אחת, הייתי בהלם לפני, כאילו אני אותו בן זומא והיא רבי עקיבא, ואנחנו בפרדס, והיא בכיף עובר את ים השיש המפורסם, ואני נתקע עליו ואומר לעצמי "זה מים!" (ואז מת). עד שאני חוזר עם הנשמות שלי כמו שלבים במשחק מחשב, וקורא אותה שוב ושוב - אני לא מצליח לצטט דברים שלה עכשיו, מרוב שכל שורה שם העלתה לי יותר מים ואוקיינוס של אסוציאציות. זה פשוט בלתי נתפס עד כדי בלתי אפשרי.
לסיכומו של דבר, אלתרמן הוא נפלא, בוסרי, ותמיד אני אהיה סוג של מאוהב בדמות המכוערת של השיכור הזה, ולו רק בתור אותה הזונה שאני בא אליה באמצע הלילה, לדירה המלוכלכת מדי ומגואלת באבק ובקיא של ברנדי זול, והיא כזה סקס טוב, אבל לכ"כ קצת זמן.
לא שווה את זה.
*
סליקא אלתרמן, יכנס נא הרעיון המטורף הבא.
אוטיזם - כמטאפורה לתכלית המכלה האנושית
על מה לעזאזל אני אדבר?
ובכן, אוטיסטים, אותם החבר'ה בהם אני מטפל לפחות 7.5 שעות 5 ימים בשבוע, אם לא יותר (או לעיתים פחות), הם לא מפגרים.
אני לא חושב שכתבתי בפוסטים כאן מה זה ספציפית, וגם אם כן, אני אחזור על זה (בקצרה) שוב.
PDD - Pervasive Developmental Disorder (הפרעה התפתחות קשה) הוא השם הכללי לקשת האוטיסטית.
אוטיסט - מיוונית - בתוך עצמו, מתכנס בתוך עצמו.
פי די די , הוא הכינוי לכל מכלול התופעות, שראשיתן במחקר של ד"ר קאנר ב-1943.
הקשת היא רחבה מאד, אחת למשהו כמו 1000 תינוקות (או היום אפילו פחות בחצי) התסמונת מתעוררת, ובד"כ מתגלה עד גיל שנתיים (או עד 5).
לקשת הזו שייכות התופעות המוכרות של אוטיזם, אספרגר, תסמונת רט, ותסמונת קאנר הפחות רלוונטית ומוכרת.
מהסוף להתחלה - תסמונת רט רוצחת תינוקות זכרים עוד בבטן, והנקבות שמזלן הוא נוראי נולדות לתוך חיים שאחרי גיל שנה וחצי שנתיים הן פשוט נעצרות בגדילה ולא כ"כ מצליחות לעבור את הסף - עם תוחלת חיים קצרה ומספיק מחלות כרוניות ליד. עבדתי עם אחת כזו שנה שעברה. לא לחינם הן נקראות "מלאכיות הדממה" - הן יפיפייות, חייכניות בד"כ, ושותקות, כ"כ יפה. לא זזות ולא כלום. תמיכה קטנה והן הולכות יפה, אבל בגלל הפאק שלהן, הן לא מצליחות לדוגמא, להבין שיש להן ידיים - אז כדי להגיע לעכבר מחשב שלידכם - הן ישתמשו בראש. קטע מצחיק.
אספרגר הוא צורה שפוגעת בחלק מהפאקים שהפי-די-די האוטיסטי פוגע, וגורמת להם להראות לרוב נורמלים ולרוב עם אינטלגנציה תקינה, אבל עם יכולות חברתיות פתטיות במקרה הטוב, ודמויות פיגור במקרה הרע. מעניינים ויצא לי רק לתצפת עליהם.
אוטיזם, זו הבעיה הכללית.
אה כן, יש גם NOS, שזה לא מעט היום - יש מפגרים עם NOS ונורמטיביים עם NOS, וזה במילים אחרות - קווים אוטיסטיים, לא לגמרי אוטיסט.
היום, אני חונך בשעות האחה"צ שלי NOS אחד, מתוק, אינטלגנט בצורה מפחידה. לא אספר עליו ולא אחשוף פרטים.
(NOS - Not other Specified).
הפידידי פוגע בבלוטות הראי במוח (משהו כזה), וגורם לכשל תקשורתי (!). דהיינו, בעיה נוירולוגית למהדרין שכרגע אין לה פתרון תרופתי רלוונטי. הכשל התקשורתי מתבטא ביכולת תקשורת עם הסביבה גרועות, יכולת הפנמה וחיקוי מודלים שהיא בעצם לא באמת קיימת, הרבה בעיות ריכוז, ב-70% יש פיגור שכלי ברמות השונות (בד"כ עד הבינוני), ולא מעט דברים אחרים.
כאמור, זו קשת. כלומר, אפשר להיות גם די גאון ולהיות אוטיסט; אפשר להיות אדם רגיל לגמרי אבל שיהיו לך קווים.
כמו כן, יש הר של בעיות נלוות, כתוצאה מהכשלים הבסיסיים הללו: אובבסיות, סכיזופרניה, התקפים פסיכוטיים, היפו/היפר-סנסוריות (להרגיש פחות או חזק מדי תחושות מסויימות), חוסר יכולת לפתח כישורי שפה, חוסר יכולת לשלוט ביצרים ובמנגנונים שונים בגוף, בעיות עיכול קשות, יכולת קוגניטיבית דפוקה, בעיות קשב וריכוז קשות במיוחד, אפילפסיה, ועוד, ועוד, ועוד.
במילים אחרות, אם אנחנו רואים ומבינים את העולם כמו שני קווים ישרים, הם - כ א י ל ו - יבינו אותו כמו שני קווים עקומים מאד.
אבל מתחת לכל זה, יש בעיה אחרת.
וזה שלמעשה, הם יצורים הגיוניים ברמה פסיכית. למעשה, הם רק הגיוניים. אין אצלם דברים לא הגיוניים. הם אמוציונאלים, אבל בגלל שאנחנו הגדרנו את הרגש בתור משתנה. הגדרנו להם - תאהבו, אז הם אוהבים כי הוגדר להם כך. לולא לא היו מוגדרים, ולא רק נלווים, כמו בחינוך לכל אדם - לא היו קיימים.
דומה הדבר למחשב אנושי ענק שמהלך לו, ומגיב בהתאם למחשב. אתן סיטואציה.
אחד מהם יוצא לו בפנאן החוצה להפסקה, כשישנה גדר החוצצת בין המרכז בו הם שוהים, לבין העולם בחוץ. בעולם בחוץ יש מכוניות ואנשים, ציפורים וחתולים, שאר הדברים שניתן לצפות שיהיה ברחוב רגיל בעיר רגילה. לפתע, אל מול הגדר הקלה, עובר לו עובר-אורח. אולי תלמיד בית ספר, אולי סתם בן אדם שפשוט עובר, להנאתו.
תגובת האוטיסט היא לא רק פחד, אלא לעיתים התפרצות ובריחה אל עבר המקום הבטוח שלו או הדמות הבטוחה שלו. כשזה המקום הבטוח, זו הסתגרות. כשזו הדמות הבטוחה, זו אמירה מפוחדת אך בטוחה בנוסח - "הוא רוצה לפגוע בי, הוא רוצה להציק לי."
עובר האורח, כמובן, לא הסתכל אפילו על אותו האוטיסט. הוא פשוט הלך לו.
אם כן, מה העניין ההגיוני?
לאותו האוטיסט הוגדר מקום. שדה X עד Y. בין השדה הזה יש ערכים בלתי משתנים של מדריכים, או אנשים ההוגדרו בתור מדריכים, בתור שוהים יחד איתו, בתור כל דבר שהוגדרו. אבל ישנם גם אנשים שלא הוגדרו - עוברי אורח, שלא ניתן להגדיר באמת (קבוצת עובר אורח היא ארעית ולא ניתן עד הסוף להגדיר אותה). הפגימה הזו בשדה שהוגדר, במשוואה הקיימת של - ax^2+2x, היא בשבילם פגיעה במציאות הקיימת. פגימה כזו, בעייתית עד כדי טירוף בשבילם. וזה יכול לשגע.
כשכל העולם שלך, בגלל פגיעה כזו או אחרת, נוירולוגית, עומד על משוואות אינסופיות בלבד, ורק דרכן אתה מצליח בכלל להפנים את היקום - אז אין פלא שאתה נכנס לטירוף.
אז בעצם, מה העניין הזה של התכלית האנושית והקשקוש הראשוני?
בשנים האחרונות, לפחות ב5 או בעשר השנים האחרונות יש גידול פסיכי לגמרי שלא נראה כמותו בנוגע לאוכ' האוטיסטים באשר הם. משהו כמו 400%. יש שאומרים שזה בגלל שידרוג פסיכי באמצעי האבחון בנוגע לבעיות הפידידי. אבל לא הגיוני מדי, שהבעיה תגדל אך ורק בגלל זה. לא הגיוני. פשוט לא.
ההשערה המטאפורית שלי, שכמו בסיפור מדע בידיוני - הגידול הזה הוא תיאור עקיף לרצון האנושי. ההתרכזות במאה וקצת האחרונה, בנושאים הריאליים; הרצון להשיג חומרי ופחות רוחני, וכשזה רוחני זה מצועצע ועדיין דבר בחומרי; שזה התרכזות בערכים מודרניים ופוסט מודרניים, אם בכלל; כשזה כל הרעות החולות של המאה ה-21 והמאה ה-20, בנוסף לכך שיש יותר תוחלת חיים, יותר אינטלגנציה, ויותר מה שאתם רוצים.
אוטיסטים הם לא מפגרים. גם אלה עם הפיגור הבינוני לא מגיבים כמו מפגרים בינונית (ועבדתי עם כאלו) - ועל כן משתמשים במונח אחר, יותר מדוייק בנוגע אליהם - "רמת תפקוד". אחד האוטיסטים הנמוכים בחיי שהכרתי, שבקושי תקשר עם הסביבה איכשהו, הצליח להבין כל דבר, אבל כל דבר, שביקשתי או רציתי ממנו, כל בקשה ספציפית. הוא הבין שספה היא ספה, אבל הגיב כאילו לא בדיוק. הוא הבין שאסור לו לאכול מהרצפה או מהפח, אבל היה קשה לו ליישם. המבט שלו היה אינטלגנטי מדי, עמוס בכאב ובסבל ובצחוק ובשחוק - ועם זאת, הוא עדיין לא הצליח להבין שתמונה של כוס היא של מים ותמונה של לחם היא אוכל. פשוט לא קישר. אין שם את זה.
זו האניגמה הגדולה, שכ"כ מכסחת לך את השכל, שהופכת את העבודה שלך בתור האחראי עליו במשך X שעות לסיזיפית עד כדי גיחוך - אך עם אפשרות נפלאה לניסים.
אניגמה שמתמשכת, מתעצבת, והופכת להיות יותר ויותר כנגע בלתי מוסבר באוכלוסיה שרק מתפתחת וגדלה, מתמשכת ומנסה לפאר את עצמה ולבנות לעצמה עוד מגדלי בבל עצומים. זהו אחד מהם. ואל מולם עומדים חיוורים, כבר כמה מאות אלפים נגועי PDD, סבוכים בין עצמם, כלואים בתור חומות של ערפל, וסביבם מנסים כמה רבבות כמותי להשתדל שהם לא יהרגו את עצמם בדרך.
וכיוצב' -
יש לי רשימת דרישות מעצמי אחרי התואר.
כבר דיברתי עם תל חי, גם, הם מעניינים, אבל קשה לי לחשוב על עצמי שם - להפרד ממה שטוב.
הייתי בסופ"ש ארוך באיכילוב. שירה שלי תהיה בריאה עכשיו. ברוך ה'.
החבר'ה שלי בסדר.
התלמידים שלי בסדר.
צריך להתארגן יותר, ובא לי לקנות עוד בגדים וכמה שטויות אחרות.
הכל בסדר, בסה"כ, כאמור.
ואני אוהב תה ירוק. והרבה נענע. והרבה תה ירוק.
יאעה.
:)
מקווה שנהנתם מהחפירה.
אהבת עולם בית ישראל
צרי
נ.ב.
אבא הולך שוב לחידון תנ"ך בוגרים. מקווה שהוא יקרע את הצורה שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
