אז כל ענייני "דף בולע",
וענייני הקהילה,
ו-וועד העובדים של אלו"ט,
והלהקות, ההלחנות המקצועיות, והפרוייקטים הגדולים,
והכושר, יוגה, שחייה, טאי-צ'י,
והטיפול הפרטי באוטיסטים ומה לא,
וכל
שאר הדברים
הטובים
והפחות טובים,
כל שאר הדברים שחלמתי עליהם,
הניקוד לספר הביכורים הראשון,
הופעות מחודשות של "צרי", לייב-שוב,
לימודי השפות, השח-מט, ומה לא,
כל זה,
וכל החצי הראשון ולא השני של הזהות שלי,
הכל יהא בעיתו.
ובינתיים?
מ22.8 כנראה ואם לא מה-22.8 אז מאוקטובר..
3 שנים של קריעת תחת שעוד לא הכרתי.
Hell yeah.
קריעת תחת באחד המקומות היותר יפים שיש, בקמפוס נפלא באווירה טובה, כנראה שגם שם אני אלמד עם עמית חוגג (#@%^). כאילו שכל השטויות בגיל העשרה והשירות הלאומי המשותף לא הספיק. חה : ).
מרכז תעסוקה מלא באוטיסטים כולל צמוד אחד משלי, דירה עם השותף הכי מקסים בעולם, צי של תלמידים ותלמידות פרטיים (ופרטיות, לבנים ולבנות, קוקסים וקוקוסות..), הרכבים ואופציות, איש אחד נפלא להקליט איתו הכל בערך, קשרים מתים וקשרים חיים, חלומות אינספור, קהילה קונסרבטיבית שאני שם ומותג בה, זיכרונות, חיים שלמים.
במשך שלוש שנים הולכים להיות בצד. וזה לא צבא, שאני לא בוחר - ושגם בסוף לא קרה. לא.
זו בחירה מוחלטת שלי. בחירה להיות תזונאי, ורחוק מכאן. רחוק מאד. רחוק כך שאוכל להתנתק מכל הרוע וגם מכל הטוב שבכל זאת קיימים בהרמוניה כלשהי פה, רחוק כך שאוכל לחוות דברים שלא חוויתי.
להיות תזונאי. בקושי בן 25-26 להיות כבר עם מקצוע, עם התחלה של משהו. נכון, תואר ראשון בכל דבר לא מבטיח הכנסה של מליון ש"ח אם בכלל - זו החלטה אחרת שצריך לעשות. אבל זו קריירה, וזה עולם שאני רוצה להכיר. להציל איש או לקדם אדם, בדרך אחרת, שאני יודע שהיא רלוונטית מדי. אחרי שכבר הוכיחו, יותר מדי, כמה שתזונה היא אולי המרכיב הכי קריטי בבריאות שלנו. ואני הולך לעזור לאנשים לקבוע את זה לעצמם.
שמעתי מהמנהלת כאן שהתזונאים של המית"לים ושאר המסגרות לא יודעים לעבוד כמו שצריך עם המנהלים, ובכלל, עם הרעיון הזה של מית"ל והמגבלות.
אני חושב שכאן אני אוכל לעשות שינוי. נלמד, ונראה.
אני אוכל לעשות שינוי בכל מקום אליו אני הולך, כשם שאני עושה עכשיו.
אני יודע שאת הסטאז' אני רוצה לעשות בסורוקה, על אף פי הכל. עוד 3 וקצת שנים לחזור לכאן. להכל. את מה שצריך לעשות, לעשות. את מה שצריך להחיות, להחיות. ויאללה.
אבל לעשות את זה כשכבר יש לי מקצוע, ורעיון - באיזה עיסוק פרקטי אני אעסוק. ובמיוחד, כמו שניטשה אמר - שיהיה למה, כדי שאוכל לשאת את כל ה"איך" שיבואו וייערמו. שיבואו הקשיים. עבדתי במשך השנתיים האחרונות עם אנשים שמתגברים על דברים שאני בחיים (בע"ה) לא אצטרך להתמודד איתם. ופאקינג אכלתי את זה, אכלתי את זה טוב.
ב-כיף.
אז יאללה בראבק אנשים, רעל בעיניים.
אני אהיה פאקינג תזונאי, אנשים, פאקינג תזונאי. אני אהיה הכל, אנשים.
לנשום עמוק ויאללה.
אהבה רבה
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
