עומס יתר של דברים חדשים.
כך ניתן לקרוא לכך.
לפטופ קטן. הדירה
בק"ש.
שעת שישי מתאחרת לה בעצלתיים,
אני מביט והררי קופסאות,
חלקי רהיטים ודברים שצריך לזרוק מולי
כהרים וגבעות, המזכירים
אך באופן קלוש את רכס מנרה שמול הדלת שלי.
הנה כמה דברים
שלא ידעתי שאני אגיד בגיל 21
כשהייתי בן 20
או בן 19
או לפני:
אחרי שנת
עבודה מטורפת עם אוטיסטים וכמה חודשים
בעולם התאטרון,
אני מוצא את עצמי בקריית
שמונה, עם
הלפטופ הקטן החדש שלי,
צופה ברכס מיתמר לו בנחת
ואני כאן למטה מחוייך.
*
הכל כמעט פעל
חלק. אבל
מרפי חייב לדפוק.
אז אין לי ספרייה בסוף,
לפחות כרגע?
אז אין.
תהיה כשצריך יהיה להיות.
אני האחרון שצריך לדאוג
לכך. היקום
דואג. אז
לא הצלחתי להוציא בינתיים את המושב של
האסלה? אז
לא הצלחתי. נצליח
מחר. מחרתיים.
מתישהו.
לא קריטי.
אז עוד לא
נרשמתי לקורס?
נו,
גם חצי עולם.
אז נרשם.
לא קריטי בכלל.
אז שבוע שלם לא נהיה בק"ש
ונתארגן? אז
לא נהיה. יש
לאחותי חתונה.
קצת יותר חשוב.
מה שצריך לקרות יקרה.
למה להלחם בזה,
למה לדאוג כ"כ,
כאילו שמשהו לא הסתדר עם
קצת רצון ועשייה חיובית.
הסתדר.
יסתדר.
הבעל בית פגש
אותי, חיבק
חזק ויאללה. הזמין
אותי לארוחת ערב עוד עשרים דקות.
מצחיק לכתוב
שוב פוסט בוורד,
ולא ישר לבלוג.
אבל הי.
ככה זה כשבינתיים אין כאן
אינטרנט משלי.
לא נורא.
גם זה עתיד להשתנות ביום
יומיים הקרובים.
אין ממה להיות לחוץ בעולם
יפה כ"כ.
העיקר לבדי
את הדרך לקריית שמונה עשיתי.
ואני אעשה
עוד המון, המון
פעמים.
מסקנות:
המקטע בין
צומת ישי למוביל הוא ללא ספק בין הסדיסטיים
ביותר מבחינת הפקקים ומבחינת אידיוטיות
שאני לא מבין מי נתן להן רשיון.
אבל הי,
או מה ני פה דה יונג.
לא להתעצבן.
אלוהים ישמור
איזה נוף מזויין יש אחרי צומת המוביל.
כל המדינה פתאום הופכת
להיות קן ציור מטורף.
איך אני יכול
ללכת שוב מההרים היפים האלו חזרה למדבר?
אה כן,
כי יש עלייה לתורה לאחותי
לחתונה וכי יש לי שחקנית דחוף לדבר איתה.
ובגדים לקנות.
ולישון.
:)
אני אוהב
אתכם,
אלוקים שומר
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
