יוצא מהבית, מתרענן, נרגע. הציפורים נעות דרומה. הצום התחיל ואני כבר מנסה למצוא משמעויות. אולי אין צורך.
*
קצת לפני כל נדרי עשינו, בהרגל החדש, את ברכת הילדים, שלפי המסורת מברכים טרם שבת או חג נכנסים. אמא ואבא לא פה, כידוע, אלא באמריקה, ובתפילה הייתי לבדי מבחינה משפחתית. אבל הקהילה מחבקת חזק את מי שבאמת קשור אליה - אז היו לי את המקומות השמורים שלי, והחיבוק של הקהילה הספיק.
יתרה מזו, הילדות של הדי, שעשתה בכבוד את כל נדרי יחד עם ג'ק (דואט מגניב) גם לא באו. אז הדי ניגשה אליי ואמרה לי כהרגלה, באנגלית - You'll be my kid today, ועשתה לי את הברכה. איזה כיף להרגיש ממנה אמהיות שכזו, היא באמת אישה נפלאה.
זה עשה לי אחלה פתיחת חג.
*
בתפילה עצמה הוסיפו לרשימת "על חטא שחטאנו" כל מיני דברים שהרב-אבא-רוחני של מאוריציו כתב בזמנו. הרבה מהם היו מגניבים, הרבה מהם היו היפים ממש, בקטע של "התקשורת! החברות הגדולות! קיי מארט! חייזרים!" שהיה קצת מוגזם ודי לא קראתי אותם.
חשבתי לעצמי על להוסיף כמה כאן:
על חטא שחטאנו כששכחנו לאהוב את עצמנו.
על חטא שחטאנו כשחשבנו שאנחנו טובים - יותר, או פחות, ממה שאנחנו.
על חטא שחטאנו כשלא עזרנו - לעצמנו, לאחרים, לסביבתנו הקרובה והרחוקה, והיינו יכולים.
על חטא שחטאנו כשלא זרמנו סתם.
על חטא שחטאנו כשהפרנו את אמון עצמנו, את אמון האל, את שאר האמון שקיים בין אדם לאדם.
וכו'.
*
PDD רודף אותי. אבל ברצינות.
סוף התפילה לא יצא לי לראות את אלעד דה-מלאך שתמיד אני פוגש בכל נדרי; הפעם זה היה דווקא אחד התלמידושים שלי. לא נזכיר את שמו.
הוא התחיל לדבר איתי. כבר בכיתה יב'. גדלים מהר התלמידושים שלי. שאלתי אותו מה איתו, וכו'. עושה תכנית באשל הנשיא,כמו כל תלמידי תקשורת שם, הולך לו ממש טוב. ואז זה הגיע. "אני גם הולך לעשות עבודה על תסמונת אספרגר," אמר. "יש לך קשר..כלשהו, למישהו?".."כן..כלומר..קשר אישי.." הסתכלתי עליו. "היו לי פשוט..תקופות..אתה מבין.." -"אתה מאובחן?" -"לא. במשהו שונה.." -"אני אנחש שNOS?" -"כן, איך ידעת?"
ידעתי, ידעתי. סיפרתי לו שהשנה האחרונה העברתי עם LFA בכמויות או פשוט אוטיסטים, וגם שנה שעברה הייתה לי התמודדות עם PDD (כלומר, כבר כמעט לפני שנתיים!) - כך שאני יודע מה זה.
פתאום החזרתי בפלאשבקים את תהליך ההוראה איתו, כשהייתי המורה שלו. דיבור כמו איש זקן בכיתה ו'. התקעות על מוזיקה -עברית- בלבד עם התעקשות להפריד בין -לועזית- ל-עברית- ולא להקשיב יותר מדי ל-לועזית-. תגובות מאד שונות לגבי עניינים מסויימים, תקשורתיים. לא היו לו המון חברים אבל הוא התבגר יפה. והוא נראה טוב.
הא, הוא היה נבואה אחרי הכל, נבואה לכך שבין אם ארצה או לאו, הייתה לי חוויה נדירה איתו, לא פשוטה, אבל הצלחתי להגיע אליו. אכן נבואה, שיש לי את היכולת לקבל את הPDD ולעזור להם. וכוסאמק, עשיתי את זה אחלה השנה הזו.
לא שאני יחיד ומיוחד בעולם או מה. אבל זה כיף לדעת שיש משהו שאני טוב בו שאני יכול לעשות איתו טוב לאנשים שקצת קשה להם.
יהי שם ה' מבורך לעולם ולעלמי עלמיא.
*
במהלך הצום קראתי המון. נחמה לייבוביץ', לוינס, שני סיפורים של עגנון, קפקא, לאה גולדברג, קצת מהמחקר של דוד פלוסר על היסיים, וענייני תורה ותניא - וכמובן טאו טה צ'ינג וסיפורי בודהא.
הסיפורים של בודהא השריאו אותי הכי הרבה שאפשר.
הנה אחד מהם -
היה הייתה מלכה בהודו שחלמה חלום, ובו ראתה פיל עם שש שיני שנהב. אחר שהתעוררה חמדה מאד המלכה את השיניים האלה ושלחה הודעה רשמית לצייד שלה, האם הוא ראה חיה כזו. הצייד נזכר שפעם פיל בעל שש שיני זהב הציל אותו ממארב של שדים. חרף כך, המלכה הציעה סכום גדול מאד של כסף בתמורה, על כן הסתנוור הצייד עד מאד. הצייד שמע שהפיל החל להיות בודיסטווה - מחפש דרך, הארה - באיזור ההימאליה. הלך וחיפשו. כאשר מצא אותו הצייד לבסוף, ירה בו חץ רעיל. הפיל, אחר שנפגע מהחץ, הבין את גורלו, אך גם הבין מה עליו לעשות. הוא רץ אל עבר הצייד, והגן עליו מחמת הכעס של הפילים האחים שלו, שינסו להרוג אותו. הפיל שאל את הצייד - מדוע עשית את המעשה הטיפשי הזה? - והצייד ענה לו שהוא נתפתה לבצע משיניו. על כן, הטיח הפיל את השיניים שלו בקיר ושבר את כולן, ונתן אותן לצייד. קח אותן, אמר. עכשיו, כשאמות, אגיע למישור הטהור ביותר. ומשם, אני מבטיח, אדריך אותך כדי שלא תשאר במצב הלא טהור הזה, שדרכו אתה רוצח את החברים שלך למען בצע.
וכך היה.
*
וזהו, בינתיים,
אני חושב.
אהבת עולם בית ישראל.
שתזכו לשנה נפלאה, רגועה, כיפית, משמעותית, עם הרבה עשייה,
שלא תדעו חרב, רעב, דבר, שטן משחית ויגון.
רק רוגע.
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
