הרבה וכלום קרה בזמן האחרון.
*
ההרבה העיקרי הוא הביקור של האהובה שהיה מושלם. קצת לא רוצה להרוס אותו במילים. רוצה לרשום לעצמי כאן. היה הייתה לך סהר. היא תהיה לך עוד הרבה זמן. היה הייתם יחד בשלושה וקצת ימים של שלווה מוחלטת, של הפרדות מוחלטת ממה שאפשר לקרוא לו עולם; אפילו שהייתה דליפה מחורפנת בשירותים, אפילו שהיו חתולים ותלמיד בר מצווה, כל מיני אפילו-ים שאפילו לא צריך לזכור. היה היו לכם שלושה וקצת ימים מושלמים, ולא יכלת לבקש טוב מזה בכל החיים שלך. זכור את זה, צרי, זכור את זה.
*
ההרבה העיקרי האחר הוא הפרידה מאמנון. גם על זה אני לא מצליח לראות איך אני כותב.
אני מקווה שזו לא פרידה סופית. בסופו של דבר הוא המטפל שמכיר אותי הכי טוב, אולי אחד האנשים אם לא האדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם כולו. בכל זאת. הוא זכר אותי באמצע-סוף גיל ההתבגרות, שהייתי איתו כמה פגישות, וכילדון, עזבתי אותו יחסית מהר; ואחרי זה לפני הצבא, בין ספטמבר בערך עד הצבא עצמו במרץ. ואז, בדיוק באוגוסט, כשעזבתי את הצבא בגאווה-אך-בושה, בדיוק באותו ערב אחרי שעשיתי את מה שעשיתי (מי שרוצה לדעת מה קרה, שיביט אל עבר אוגוסט 08', הרוב כתוב פה).
ומאז, עד עכשיו, קצת יותר משנתיים, אני איתו ברצף.
ו-וואלה, טוב לי. טוב לי ממש. טוב לי ממש, ממש. אבל עכשיו אין איך להמשיך את הטיפול הפסיכותרפי הזה. מה לעשות. אני עובר לקריית שמונה, ללמוד, והוא אחת האבידות מיני רבות שאני משאיר בעיר להפקר. אבל ככה זה. צריך להתפתח, צריך להתבגר, צריך.. כל מיני דברים, צריך.
בין השאר גם לאבד אותו.
אז איך נכביר עליו מילים? נספיד? לא, כי הוא לא מת חלילה וגם אני לא.
איזו תחושה מוזרה זו, לאבד כך בקלות את כל כושר ההתבטאות האפשרי שלי.
או אולי כי סתם אין לי יותר תחושה מלודרמטית להעביר כאן. הרי הסביבה אצלו יחסית ניטרלית. בית רגיל בפרבר רגיל, מזגן, מכונת קפה וגם כזה-של-מי-עדן-עם-מים, וכורסאות לשבת, משתנות מדי פעם לפעם. ספרים בפסיכותרפיה תמיד מאחורה. מדי פעם תיאר לי פרטים קטנים מאד מהחיים שלו. אולי הפרטים הספציפיים שחיזקו אותו והפכו אותו למה שהוא. אבל אני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי. לא מכיר אותו מהפן ה..אישי מדי, וגם דברים שכן, לא נעים לי לחשוף אותם כאן או מה. אני מכיר אותו מהפן של המטפל, או לפחות מטפל בי.
ואם למישהו יש כסף וזמן, אני יותר מממליץ עליו.
אבל כרגע,
כרגע..
כרגע.
אני רק רוצה להאמין שאחרי השלוש שנים האלה אני אפגוש אותו שוב.
או אולי אפילו לפגישונת קצרה. לספר לו אחרי שנה א' וב' איך זה, ומה מרגישים, וכו'.
כי עכשיו, איתו, הגעתי למסקנה שבאמת תפרתי יפה, יחסית, את רוב השנים האחרונות מאחוריי. הגעתי לנקודת שיא כלשהי, שאני מרגיש אותה בדמות תקופה מעולה שהיא גם כלום וגם הכל, שיש לי מצד אחד מפגש רומנטי ומוזיקלי מדהים, מפגש אלכוהולי מפרך, ומצד שני הררים של כלום. אולי ככה זה היקום. הרוב כלום, והשאר אור וחוטים.
אולי.
אני כבר לא יודע ולא מנסה לדעת.
הכי טוב.
*
ובינתיים להמשיך להתמודד עם הכלום.
האהובה חזרה סופסוף מגרוזיה. מרגיש לי כ"כ יותר טוב. אני הולך להתקשר אליה ולהגיד לה שאני אוהב אותה.
ואז אני הולך לשתות
ולהרגע ולקרא
ולאהוב.
אהבת עולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
