הערה: פוסט זה החל כתיבתו בשירותים, תוך כדי מאבק מתמד ברצון שלי לא לכתוב. עליו נרחיב בהמשך בנוגע לדברים פשוטים בשני אקורדים.
*
מי שנכנס לפוסט הזה מתוך תקווה לחשוב שאני מבין משהו בהיידיגר, אני מצטער לאכזב. אני קראתי מעט מאד תקצורים עליו, ופחות את מה שהוא כתב. כרגע אני אפילו מצליח לשכוח מה היה החיבור הכי חשוב שלו. אני בזמן האחרון התחלתי את כוליות ואינסוף של לוינס, ולוינס נוהג לבקר אותו הרבה, בעצם, ואת המושג הזה של Dasein (התקיימות, קיומיות? שכחתי את התרגום העברי הרשמי). אז הפעם ההרהור שלי הוא על קיומיות, ויחסה בנוגע לפסיביות, אקטיביות במובן החוויתי ויחסו אל היצירה שלי. או במילים אחרות, ניסיון לניתוח אידאי את אירועי הזמנים האחרונים.
יש לנו משוואה פשוטה למדי שהתרחשה לה. אני כביכול בחופש לפני תחילת השנה (שלום, שלום, שלום כיתה א'), וזכיתי בחסדי האל לקבלת חודש ארוך מאד בתנאי צימר, עם הרבה מאד שיכרים ויי"שים מבוססי לתת (יעני בירה/וויסקי בפלצנות) והרבה מאד אוכל, ושקט. הבית של ההורים התרוקן, ועמו המאגר האלכוהולי הנ"ל. הכבד תקין. מאחר וכבר התפטרתי דאז, אני במצב סביר מבחינת החשבון בנק שלי, ועוד מעט מתחיל את השנה, לא היו לי באמת התחייבויות אמיתיות בשבועות האחרונים. אז כן, ביקרתי בספריה של האוני' הפתוחה וקראתי קצת ביולוגיה וחדו"א לפני שאני מתחיל את השנה בששון ויקר, אז כן הלחנתי והקלטתי שני שירים מוצלחים ועוד שתי יצירות ועוד כמה דברים חמודים אחרים, אז כן התחילו בי רעיונות וכו' אבל לא מספיק. לא בתדירות שהיה אמור להיות.
למעשה מצאתי את עצמי מבזבז זמן. המון זמן. הררים של זמן. שעות וימים שנזרקו לתהום הנשייה. בחלקם הייתי חולה, בשאר פשוט הייתי עצלן. כמו גיל 16. העניין הוא שאני לא מת על זה. לא מת על התרבות הזו. אני כבר לא מכבר עברתי את ה16. על כן, ככמעט מצופה ממני, אני לא נהנה מבטלה חסרת מטרה, חרף כך שאני הייתי זקוק לכמה שעות שינה ספר, שב"ה, זכֹה זכיתי בהם. הייתי זקוק לתנופת יצירה.
אבל אז התחיל השבוע הזה, שבכ"ז, חזרתי לעבוד שבוע עם החבר'ה שלי. ולא עוברות כמה שעות עבודה, ואני מוצא פרצת זמן ומתחיל לכתוב מונולוג שהייתי כבר צריך לסיים לפני שבועיים. ועוד פעם שירים. ומסיים יצירות אחרות. ומה לא. ומחזיר רעיונות, ומתקתק עניינים, וכו' וכו', כל זאת כשברקע אני עובד, או לפני זה אני עובד או אחרי זה.
אם כך מה זה מעיד? מעיד העניין כאן על התקשורת הנחמדה שישנה כאן, מעין מערכת יחסים שמזכירה את חוקי לה שטלייה והשיווי משקל הכימי בנוגע לעשייה, אי עשייה, והשפעותיהן הנרחבות והברורות על תהליך היצירה והמחשבה שלי, כולל עיכול מידע חדש או ישן, מהתחלה או בהמשכו.
התוצאה כאן פשוטה למדי. ככל שאני פחות עושה בחיים אני פחות יוצר, ככל שאני יותר עושה אני יותר יוצר, ולהפך. העניין הוא, האם כתוצאה מכך, ההוויה של העצמי, האידאה של מי שאני, למעשה, עוברת מטמורפוזה מסויימת - כלומר שינוי מוחלט של הזהות שלי, או שמא אני פשוט מחליף מצבי צבירה פיזיים?
לשם כך הבה נבחן עוד אספקטים נוספים. האספקט החוויתי שלי כחווה את האחרים, ככלל וכפרט. כביכול כאשר החוויה מצטמצמת לאי עשייה הבדידות המבורכת משתלטת. אין שום דבר רע בה כי אני מברך אותה, אבל היא מכנסת אותך יותר באפקט ארמדילו ברור. כתוצאה מכך, ההתכנסות האינסופית בעצמך, בלי רחמים עצמיים אך עם נהנתנות הדוניסטית מוציאה את הדיוניסוס, את ה"בהמי" בך הרבה יותר מאשר שכביכול, לפי האדיאל החכם-המתבודד, אתה אמור להוציא את אותם היצרים. אתה פחות מתמקד בעשיית החיובי - בעיקר דרך מעשי "חסד" או "צדקה" או במילים אחרות - טוב לא תלוי באינטרס הישיר ואפילו העקיף שלך, אלא פשוט טוב לאדם אחר כי טוב לו, וזהו; על כן, אתה מוצא את עצמך פחות מתרכז גם בשיפור העצמי שלך. השיפור העצמי יורד, החוויה מהאחר יורדת, כפי הנראה, גם החוויה שלך יורדת. אם כן, חרף כי עלינו לאהוב את עצמנו לפני שאנחנו נאהב אחרים, אנחנו צריכים לנסות לאהוב אחרים לפני שננסה לאהוב את עצמנו. כשנהיה במצב שאנחנו מנסים לאהוב את האחר ואז לאהוב את עצמנו, עלינו להצליח (!) בלאהוב את עצמנו, ואז נאהב באמת אחרים. והתהליך אם כן מזכיר חמצון חיזור במידה מסויימת. לקיחה על מנת לקיחה דורשת נתינה על מנת נתינה. שם זה פחות או יותר להפך, בכימיה פשוטה למדי.
כאמור, ככל שאני מרבה אם כן לקבל את האחר, בעיקר דרך קשרי אנוש פשוטים ולא פשוטים, ובמקרה שלי - מקצין ומתבל באוטיזם, אני מצליח לחוות את ה"אחר" עליו לוינס כה הצליח לדבר, ואף לאהוב אותו - במיוחד במצבי הקיצון - כך שבסופו של דבר אני מטמיע אף יותר בצורה ראויה קונספציות בודהיסטיות/טאואיסטיות שאני מתיימר ליישם. ככל שאני יוצא מהבית, אני גם לומד כמה שבתוך הבית הבנתי - כשם שאמר לאו טצה - החכם לא צריך יותר מחלון כדי להבין את השמיים כולם - אמנם, אבל אין מרתק יותר מלהמשיך באינדוקציה עד שאולי תגלה ששכחת כתם קטן באותה יריעה עליונה נפלאה ותכולה. למעשה זו ההנאה שבחקירה המדעית האמיתית. לנסות למצוא איפה אתה טועה. הרי זה הרעיון של הטענה המדעית - היא לא מדעית אם לא ניתן להפריך אותה.
או לפחות, לנסות, בדרך כזו או אחרת. תחי תורת הקבוצות, אגב.
חוזרים לשאלת השורש - כפי הנראה במשחק העצמי הפסיבי והאקטיבי, הן כאיש מעשה נטו והן כאיש יוצר וחושב, דומה הדבר שאין כאן מטמורפוזה כי העניינים נשארים בגו, אך קפואים. דהיינו, מצבים פיזיים נטו. אם כן אין אני משנה כאן משהו ספציפית בתרכובת בהכרח - אם אנחנו יורדים לכימיה - כי אם בסה"כ משנה את ההתחברות של המלוקולות. אני כן עלול לפרק תרכובת, או להחזיר אותה, בתנאי שאני משחק נכון בתנאים.
והמשחק בתנאים הוא כבר שליטה בחוויה עצמה ובמה שאני בוחר לחוות ובמה שאני בוחר להתייחס אליו מתוך כל החוויה.
למזלי, אני נוטה לייחס ולייחד משמעויות לדברים שפשוט גורמים לי להרגיש טוב, וכמו כן - אני נוטה להרגיש טוב מדברים.
זה כבר מזל שלי בהגדרות האישיות שלי, שהן כבר עניינים פרימיטיביים שאין טעם לנסות להוכיח.
לא לפחות כרגע.
:)
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
