השפיל, צורה מס' 7?

עצבים.

עצבים על זמן שמתבזבז כשאתה מנסה לארגון אותו - למרות שאתה יודע שמתישהו זה מסתדר. והחיים ארוכים מספיק - לא מאד, אבל מספיק.

עצבים על יותר מדי אנשים שמסתכלים עליך יותר מדי מלמטה כשאתה בסה"כ אפס קטן מזויין ולא הרבה יותר מזה.

עצבים על טוסטר אובן שעושה קצר.

עצבים על אנושות בזבזנית.

עצבים על יותר מדי כוסיות/כונפות לסירוגין שבאמת חושבות שאתה אומניציינט או משהו כזה ומחליטות לשאול אותך גם איך הפלאפונים שלהם עובדים, באמצע הרצאה, במקום לסתום את הפה ולהקשיב להבדל הקריטי בין 2-3-דימתילבוטאן לפנטאן.

עצבים ששכחתי ש7 פחמנים זה הפטאן.

עצבים על זה שאני בכלל מתעצבן, אני לא אמור להתעצבן, אני בטאו, אני הולך אחרי בודהא פחות או יותר ואחרי ה' יותר, אני לא הייתי בעצבים מאז שאיבון חשבה שהיא שומעת יותר טוב ממני - כשהיא לא - ואמרה לי על דיוקים לא רלוונטיים. 

עצבים על חוג שלא סותם את הפה.

אבל יש אלוהים, ויש חמשה ריקה לכתוב עליה שיר, ויש דף ריק להמציא בו עולם, ויש לעשות תרגיל בכימיה אורגנית וקצת בחדו"א שנעשה בקרוב, והכל, למען האמת, יהיה די בסדר.

ויש גם חברה שאוהבת ואני אוהב אותה ויהי מה.

ויש בודהא, ויש ה', ויש דברים טובים.

בסדר.

נו.

:)

אהבות עולם

צרי