הדשא של הפקולטה של תל חי הוא אחד המעודדים יותר שראיתי.
ובכל זאת היום אני לא רוצה לצאת אליו.
אני מדבר עם לירון, והיא חביבה. לידי כרגיל יושבת ענבל, אחת מהצמודות הקבועות שלי כאן. הרי לנו, בלוג, בוא נזכור את האנשים העיקריים שיעשו לי את השנה הזו -
ענבל, הצמודה הראשונה.
הדס, הצמודה השנייה.
עינב, השותפה של הדס, אולי אחת הנשים היותר בהירות מחשבה אך הקופצניות יורת שהכרתי.
קומי, רעות, שאר החבר'ה מהקורס מקדים.
אושר, האוסטרלי.
גיתית, בעלת החינניות הבלתי נגמרת.
ושבט הדוסיות שמשום מה מצא בי עניין אולי כי אני יהודון.
ועכשיו קומי קורא לי בבלוג. כשאנחנו כותבים אותו. איזה כיף. מצחיק, מצחיק לגמרי שאנחנו פה, עכשיו. מצחיק לגמרי שאפשר לכתוב את העכשיו, ולשמור אותו. כמה תהיות פסיכולוגיות ברגעים קטנים מאד. "צרי, אתה לא שפוי."
זה מצחיק, בכל מקום שאני אלך אליו - שונה לגמרי ובתכלית מהקודם, כשאנשים לא מכירים אותי, בתכלית, עדיין אני אקבל פחות או יותר אותן תגובות על מי שאני, מה שאני. לא כולן שליליות - למעשה אין הרבה שליליות מלבד הצינקניות למנהן (ויש בדיוק.. אחת כזו, וגם איתה התיידדתי). הרוב חיוביות. מעריצים אותי פה, לעזאזל, חושבים אותי לאחד החכמים כשאני בהחלט לא אחד מהם. לעזאזל, אפילו כימיה, הנושא התיכוני שלי שאני ממש מרגיש שוחה בו - אני עדיין עושה שם טעויות של ילד בשיעורי בית.
אבל כנראה שככה זה למידה. ובכ"ז לא התעסקתי בזה יותר מדי זמן (הרבה יותר מדי. מאז 2005. תחשבו כמה זמן עבר.)
מאידך אני שומר על שפיות.
מוריד ספרי הרמוניה וקונטרפונקט מהרשת. מקפיד להתפלל יומית, להתמדטצ, לשאול מה קורה עם החבר'ה. מלמד בקטנה ברמצווה. מנגן המון. מקליט, מלחין, חולם, חושב. נושם. זוכר מי אני ומה אני. למה אני. לאן אני.
זוכר מאיפה באתי. זוכר לאן אני הולך.
כיתה מתמלאת. המרצה, ממתינה לה בנחת עד שיתחיל השיעור.
ענבל מצטרפת. "אני פשוט כותב את מה שקורה, כדי שאני אזכור אח"כ."
מתישהו.
"לא הבנתי," עונה ענבל.
"את מבינה דארלינג, אפשר לרשום הכל ולזכור דרך הרישמות את כל מה שאתה רוצה."
ענבל מדברת עם לירון. אני ממשיך לדבר אל עצמי.
לזכור. לזכור את העכשיו. את העכשיו שעוד מעט יהיה קודם.
עכשיו שאולי לא היה בכלל עכשיו או הגדרת זמן.
אבל התודעה שלי בנוייה כך. התודעה שלי בנוייה כך שאני אצטרך לזכור או לשכוח את הרגעים הללו. את האנשים החולפים כלפיי. בעיקר נשים. מחייכות, מכירות אותי, לא מכירות אותי, רוצות להכיר אותי, לא רוצות להכיר אותי. אנשים. שקט ורעש המתחלפים להם כמו תגובות כימיות וכמו 'תגובות' בין ספטאקורדים לפתרונות שלהם.
לוח מתמלא במושגים לא כ"כ תיכוניים כבר.
עולים רמה, אולי. עולים כיתה תוך חודש. אקדמיה.
הנה התיעוד של מה שלא יהיה, מה שלא היה.
"יושבים לידך?"
הכל על עניין הישיבה.
רעש מתהדק.
אני כותב ומעניין מי עתה יביט וינסה לראות מה אני עושה.
כותב בלוג.
כבר 6 שנים כוסאמק.
6 שנים של בלוג. ועכשיו גם באקדמיה.
תיכון, סוף תיכון, תקופה, צבא, שירות, אוטיסטים, ועכשיו.
עכשיו.
שרמוטיות,מורן,נופר,שירה,בר,עדי,שירה - וסהר.
אפשר לחלק לכ"כ הרבה תקופות.
לכ"כ הרבה דברים.
אני לא יודע במה להתמקד מלבד לסגור את הפוסט, ולהתחיל לכתוב את מה שהמרצה אומרת.
יום נפלא אנשים.
אהבות
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
