שנתיים שהשאלתי אותו לידידה קרובה מאד והוא חזר אליי לבסוף, שמור היטב.
כמה כבוד יש לי אליו, כמעט כאל מסמך קבליסטי, אפוף מיסטיקה ועשן.
הדבר היחיד שמתקרב לתחושה המיסטית שאופפת אותי כשאני קורא אותו זה אולי כתבי התניא של הרב הזקן הראשון של לובביץ'; אולי גם הטאו טה צ'ינג, והבהגוודגיתא; אולי גם התחושה כאשר אני מדקלם את שלושת פסוקי החזרה בשחרית ("ה' צבאות משגב לנו אלוקי יעקב סלה, ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו") והתחושה של דקלום הסנקסריט של סוטרת הלב.
*
לא זה העיקר עכשיו.
חביבה פדיה. פורפ'. בחוג להיסטוריה באב"ג. מתמחה ביהדות, ספציפית למיסטיקה, ובעוד נושאים מגוונים מאד. בויקפידה העברית ניתן לקרוא עליה קצת יותר ממה שאביא כאן. מצחיק לחשוב שהאישה הזו גרה דקה הליכה מהבית בב"ש.
כשפוגשים אותה בהרצאות בעשן הזמן היא פשוט יודעת הכל. גם אם זה שירים של ג'וני קאש, גם אם אלו משפטים נידחים של קורדבירו או לוריא. היא פשוט יודעת. עד כה פרסמה שלושה ספרי שירה, כמה ספרי מחקר, ספר פרוזה מדהים ("עין החתול"), ואני היום נותן את שלמיי וחלקי על הספר הראשון, שיצא ממש בתחילת דרכה (כנראה?) כמשוררת - ב1996. מתיבה סתומה.
*
לשם ייחוד קדושא ושכינתיה.
*
הספר הוא עשרים ושמונה, כ"ח חלקים של ספק פואמה ארוכה, ספק מקבץ פואמות, ספק שיר שירים קבליסטי אל מערכת יחסים הרבה יותר ממורכבת בין מציאות לעל מציאות לאל מציאות, על אותם הדברים שהלשון ממאנת להסביר באמת, לא הלשון.
הנפלא בפדיה היא היכולת שלה לא להשען על מונחים ברורים קבליסטיים ויהודיים, אלא - כאחת שבהחלט חיה, נושמת ורוויה מאותם בשמים וקטורות - להחיות אל תוך המציאות, המטאפיזית משהו - את אותם מושגים בארמז אך ורק מחזק את תחושת הרז הגלוי שנבטת. האם זו התעלסות, שנאה, כעס? האם זו אהבה עמוקה, אהבת אישה את בעלה אחר שנים של מערכת יחסים, תפיסה מודרנית משהו של אספקטים מיסטיים? אני לא יודע מה זה.
*
א'
"קרע שמש והיא אדומה"
מתמשך
מתמשך
לפחות רוב השירים הראשונים, אפשר להגיד עד שיר ז', ואפשר גם להכליל ולומר כל הכ"ח כולם ככולם שזורים וכתובים במשקלים ובחיתוכים שהם הידוק עדין וכמעט וירטואוזי בין טכניקות הכתיבה של הפיוט (בין ימה"ב בתור הזהב לבין פיוטים מאוחרים יותר) - לבין אירועים ולשונות היום יום.
"...מחק שמים טהורים פניך דבר
בם לא רשום עד
כדי כ נקיים לא קינה
לא אהבה
יום יום מתאוה קבורתה"
חוסר קשר טובע בתוך קשר, חוסר קשר טובע בתוך הפיוטים בבית הכנסת; זכרונות קופצים - יום כיפור, עשרות הפיוטים במשקלים הללו. אני נזכר במנגינות של אבא.
מחק שמים טהורים פניך דבר.
למחוק טהרה? זה רק קצה המזלג.
"זו בזת הים"
האם זו אנאלוגיה ברורה לשירת הים מספר שמות, שקוראים בוקר בוקר? האם זה הים הקדמוני, הים בו הסתתר הלוויתן האורב במיתוסים? ים התוהו?
ומה אפשר לבוז מאותו תהו?
רק שאלות. רק שאלות. זהו טיב אהבת האל. אינסוף שאלות.
*
ג'
"אתה שלך הייתי הלל
מי כמוך באלמים"
המשפט הראשון לא מזכיר לי הרבה. רק מזכיר לי מה זה הלל, ומקשר לי - אתה שלך, הרי זה ברור. הייתי הלל - החיבור המשקלי המטריד, התחביר השבור כביכול אך ורק מגלה כרגיל את ההקטנה האנושית הענקית אל מול מציאותו של אל מצומצם - כאשר בתווך מיד אח"כ - במקום "מי כמוך באלים ה'" הברור בקונוטציה (ברור בהנחה שאדם רווי יהדות מגיל 0 וזוכר את שירת הים) - מי כמוך באלמים.
איזה ביטוי חזק, שכל יהודי לפעמים מהרהר בו בלי שהוא יודע. שתיקתו הנבונה של האל, הסתר הפנים, הפחד הגדול שמא האתאיסטים צודקים, שמא הנוצרים צדקו כל הזמן, שמא בכלל אין יישות.
"אם לא בלחש אם לא כרוח
בעשבים לא קרבתי
מי כמוך בקוצרים"
מדממה למעשים. ושוב מרווח אינסופי. הרי הלחש, הרוח - הם הם הביטויים של הקרבה, של ההתאהבות באלוקי. מה הם העשבים? אלו שבהם מסתתרים פועלי אוון כדכתיב בתהילים צ"ב?
מי כמוך בקוצרים. כמה אסוציאציות למילה הזו!
..."אין זאת כי אם אתה הוא הבורח".
אבוי לנו. האם זו כפירה? האם זהו הרהור? האם זהו כעס, זוהי אימה, זהו יגון?
השירים הללו לא פתורים. לא בפתרון הנראה לעין או ללב, לא שלי. ואולי לא התאמנתי די, אולי לא למדתי? אבל אחר כ"כ הרבה כעסים - והנה הסיום של שיר ג' -
"עוד לא הגיע זמנו של אביב החרפים להיות מובן
אז נוזל העולם כמו בושם מרעיף
ואין דבר יותר שאבה מאשר למות ולהולד מתוך הבוץ"
לא, אין בזה סיום, כי אם אולי הבנה.
הבוץ, הרי הוא העפר ממנו כולנו באנו - ואם אין דבר שאת מתאווה אליו מלבד היצירה הפשוטה כביכול, הראשונית - הרי את מבקשת את הפשוט מכל.
*
ה'
אני לא זוכר את הפיוט שהוא הזכיר לי. סלח נא כעוון הזה.. יום כיפור, שעת ערבית, אבא צועק את התפילה חזק, אולי מישהו יקשיב מלבדי.
"ההולכים אחרי מטתך
סלח אלמותם כי צער"
סלח להם כי וכו' - זו תבנית שתחזור על עצמה המון פעמים לאורך השיר הזה, כשם שפיוטים נוהגים לחזור על פזמונים או שורות מסויימות מתוך אותו אידאל טכני.
"סלח להם כי צער" תהיה השורה שתסיים כל אחד מהבתים הבאים. כל אחד מהם מלא ברוע או תהייה אחרת, כל אחד בפחד, באהבה, אימה.. אינסוף רגשות.
"שמא ימצאוך נאנח
שמא טרם גויה
סלח להם כי צער...
...אתה שרת ונודע שיש
נגינה מעל כל יפי חרישיותה
אתה כספר הנחתם עכשיו
ונגולו דפיו ואינם עוד ושבו כל מיליו אל האין
סלח להם כי צער..."
כל התעמקות נוספת בשיר, או בחלק, ה' - הזה - כמעין בקשת רחמים על מציאות כ"כ אמיתית, אבל בצורה כ"כ רחוקה, תלושה, אידאליסטית משהו - שמא אחטא ואומר אונטולוגית - על משמעותם של אותם מעשים, של אותן התרחשויות - מכניסה אותך לטראנס עמוק יותר.
הטבעיות בה אני מקשר זאת לפיוטי יום כיפור, כביכול יום בו אתה אמור להתעמק עד אין קץ נשמתך ולנסות, לנסות כמה שיותר - להבין את עצמך, להבין את המציאות אליה אתה קושר את עצמך, ולהפך. להתחרט? לא בדיוק, כשם שלהבין, לנסות להבין, ללמוד וללמד לשמור ולעשות כמו בכל יום - אבל הפעם עם סליחה. לעצמך, אולי גם לה'.
אולי את זה היא מנסה להעלות לי לאט לאט.
שמא מותר לי לבקש מהקב"ה שיבקש ממני סליחה גם הוא?
"אתה הרוח העירומה
אתה הטלית העוטפת
אתה התהו הקדוש
אתה התם המשתולל
סלח להם עתה במותם
אתה היית הזקן הנער
אתה למלכך הייתי שר
והם היו צופים בך וחיים..."
האם אל אלוקים את מדברת?
האם אל אברהם? הזקן הנער?
צופים בך וחיים, שמא אחד הנביאים? המקובלים?
אל מי?
"סלח להם כי בא היום כתער".
הייתי מהמר לזרוק - כן - את מדברת על יום כיפור, או על ראש השנה - על אחד מהאירועים האלה.
אבל משהו בי, ספק קול ספק דממה מבקש - לא. היא מדברת על כל יום. כל יום בא כתער.
"סלח להם על שהולכים הם
סלח להם כי צעד
מובילם עכשיו
לצעד
וכך עוד יגיעוך עדי
קבר..."
המשחק בין צער לצעד לא משאיר מקום למחשבות. הקישורים שהשפה העברית עושה באוטומאטיות מוחלטת משחקות לטובתה, או לטובת החוויה.
אני מתעמק, אני צולל. תהומות יכסיומו.
"אתה עתה
אוספם"
*
אין קץ לדיאלוג החד גוני הזה, שאולי ה' ממלא אותו בעצמו בלי שאני מודע לכך. הרי זה טבעו של עולם. אנחנו, חלק מהצמצום, חלק מהקב"ה למעשה, מדברים דרכו אליו, דרכו אל עצמנו. הרי זו טבעה של המיסטיקה. להתקרב אל מה שכבר גם ככה שם.
ט'
"הלוח במכוניות
המרעיד פנסים בקידה והודיות
ומשפיל את גבהם הקשה בהתנשאם
בשעת חושך מושלם
בעיצומן של הדרכים הבינעירוניות
העובר בעשבים הירוקים והשוטים
המתאוה מתוך יונים
שמנות והומיות
השומר את הירח הכתום
לרגם מופלא של תום
ובאים פרשנים ומנסים לבאר
אם ממנו אורו או לא משלו
הנושם בוילונות הריקים
גאות כנפי מלאכים"...
.. אני יכול להרגיש תהילים, אני יכול להרגיש איוב, אני יכול להרגיש מזמורים עתיקים המפארים אלילים קדומים לאלוקיי, אני יכול להרגיש לא רק את העצים וההרים מהללים (ירעם הים ומלואו תבל ויושבי בה נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו) - אלא את המכוניות, את הירח, את הפיזיקה, את החכמים, את הכל.
גאות כנפי מלאכים.
ומסיימת את אותה אודה מציאותית על אל על מציאותי במציאות לא נפלאה לתפיסה -
"פתח לנו שער
כי פנה יום"
כן. יום כיפור.
*
יח'
קצת פחות פיוטיות של ימים נוראיים, אל עבר רצפים מתמשכים, המזכירים את שירתה של וולך או בז'רנו, מקטעים אינסופיים מתמשכים של פלט, פלט ספק כואב ספק מתרגש ספק מתעלה ספק - איך רוני סומק היה אומר? - בלי וו אל הקרקע. אין מציאות כשאנחנו דנים באונטולוגיה, במיסטיקה, כשאנחנו דנים במציאותו הלא נודעת, כשאנחנו נוגעים בהומנקולוס של אריסטוטלס, כשאנחנו מציצים ויותר מנפגעים. אנחנו עושים שירה.
אין דבר יותר מדהים משירה כדי להציץ ולהפגע.
"כשאבוא מן הבכאים
המרוחמת המתה
ובחיים נעדרת
כשאבוא כשידו תנידני
בשעת לילה פשט כליל אורתו
וירקות העץ מתוכו הזדככה בו
גלום בין כנפיו ציפור כה שחור
הצרצרים נשמעים האוטובוסים חדלים
אותו רגע פתחתי את הקירות
ונשבו שמים אל תוך החדרים"
האם זה האל ואת השכינה?
האם זה המלאך ואת הבתולה?
האם את האהובה והוא דודך, בת מלך אהובה וסתורה?
"...כי אני אויבתי לי
כשאבוא מן הבכאים
אבוא בשמחת עולם"
שבת!
"..אתנוצץ מן הדמעות
ואבקע ולא אתהה עוד שיומי כה
כהה הרי רחוקה אני מלהבחין
בין כל סוגי החשכה היקרה
הרי עוד לא הבנתי כלום בענינו של הלילה מואר
אודך אז על המקור הכתום
יולד השמש בשירו"
שתי השורות האחרונות לא הצלחתי להבין אל מי היא פונה. האם אל האל? אל זיז שדי (מקור כתום)? יולד השמש בשירו, אל אחד מהמקובלים הטובים?
אני כן יכול להרגיש ולהזדהות - הרי עוד לא הבנתי כלום בענינו של הלילה המואר.
הלילה המואר כקונוטוציה למציאות האל.
להזדהות, לחיבור, לזיווג, לאהבה הזו, שעיתים כה קשה לתפוס.
*
ודווקא עכשיו אסיים. כי באמת שזה נצחי.
כח'
"אנא ברוך
אנא בכח
תתיר נפשי צרורה"
היא הלכה אל אחד הפיוטים הכביכול קדומים ביותר של הקבלה - עוד כשקראו להמרכבה - אז, כשהמיסטיקה הייתה בחיתוליה, והכתות הקטנות דיברו עליה בשקט, ושולי בית המדרש שלא התקבלו כתבו כתבי סתר כמו שיעור קומה והיכלות זוטרי ורבתי וכו' וכו'.
בזמנו עשו לפיוט הזה חידוש.
אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, וגו'.
אין מילים למה שהפיוט הזה יכול לגרום לאדם המכניס עצמו עמוק לטראנס חיתוך המילים, לאמונה כי הוא מייצג עתה, בראשי תיבות, בסתר וברז - את שמו המלא של הבורא.
"..וכלום לא יבוא
אבל שלא אפסיק לבקש"
זוהי, מהות, התפילה.
"...אנא בשר שגם אם אתמהמה
בוא אבוא"
רפרנס למשיח, דכתיב לנו מהרמב"ם.
"..זכור אותי
על אשר אחלתיך לי ולא
על אשר אדם אני ומת
על אשר קירות הגוף נפש מכה
רוצה תעקר..."
הודאה מוחלטת.
"אנא ברוך
אנא ברך אנא
הבן אותי שאני ערירית
שאין לי למי לגלות מחלתי"
ושוב, מהות התפילה, כולל הבלבול האמיתי הזה - אנא ברוך, אנא ברך אנא.. ההתבלבלות הכה קלה אל מול הקולמוס והדף הריק.
ומסיימת
"ועתה שכלום לא אובה
הכל בי נרמס אנא חון אותי ורחם
ברכם ימי טהרם
כבת גדלם בוכה עלי בבת
אנא אם תוכל".
*
הסיום עם הקשר היחסית ברור לתפילת "אנא בכח", בתוך תחינה שבורה לגמרי, רצוצה, כנה, אמיתית וכואבת המגלה את משמעות הקשר הא-סימביוטי בין אנוש לאלוקיו, מהות הקשר המטאפיזי, המעל-משמעותי הזה, בין מה שאפשר לכנותו הבורא למה שאפשר להתייחס אליו כאל ברוא. ההסתר אל המציאות בה הוא בעצם מתגלה, מתגלה אך לא מגלה, מגלה אך לא מספר, לא צועק כי אם רוח עירומה, לא ידוע כי אם כבר שם, בנאלי אך נשגב, אותו מחפשים אך לא באמת רוצים למצוא, רוצים להמשיך לחפש, רוצים להמשיך ולא למצוא, רוצים לצעוק, לבכות, להאשים, לבקש את סליחתו ולבקש ממנו שיבקש מאיתנו סליחה. לצרוח, לצרוח. אנא אם תוכל. אנא אם תוכל. ההתחננות הזו, שהיא התפילה - הרי לא לתבוע מה' ולא מהדין לבוא אלא אל רחמיו הרבים אנו הולכים.
הכל בי נרמס, היא אומרת. הכל בי נרמס, כן, זו שאיפה. לרמוס. הכל. את הנפש ואת הגוף, את הגשמי ואת השקר הרוחני, את הגס והרך, את כל מה שניתן לכנותו אור וחושך, את עולם המושגים האנושי הזה, לרמוס! לרמוס ולא תת עוד דבר מלבד אמת אחת חוזרת על עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
