אז מה אם אסור. מתגעגעים. מתגעגעים לתחושות הנפלאות. מתגעגעים להשתכרות הזו. מתגעגעים לכל הדברים הנפלאים שהיא נתנה למרות שהיא לקחה.
רציתי להיות יותר מניאק ולהמשיך למתוח עד הסוף, ותאכלו תסביך שאני מתגעגע לאקסית כלשהי.
:)
אולי.
אפשר לקרוא לה אקסית.
הרי גם הלהקות שלך, ובעיקר אחת, זה סיפור אהבה. מה, לא?
אבל באופן רציני, אתמול כשחזרנו מההרצאות הקשבתי שוב לEP, לשלושה שירים שהקלטנו אז, מלפני כבר.. 3? שנים בערך. אני זוכר את ההקלטות עצמן - איזה מרגש זה היה, עד 2 בלילה במרכז הצעירים עם עוזי באולפן, עושים שטויות כמו לחשוף את האחוריים לאלון כשהוא עושה סולו, ולהתבלגן על הספה ולהשתגע כשעמית מסיים את המיקס, ומה לא.
איך לכל אחד היה את התפקיד. אני הייתי הנאצי המניאק הפלצן ההזוי והשיכור, אלון היה הגיטריסט המארגן המדוייק והשיכור מאד, עמית היה טכנאי הסאונד ואחד מכותבי השירים השיכורים, ורק יוראי לא היה שיכור בכלל. תום היה סתם מסטול. ונור עשה מוזיקה נפלאה.
כתבתי רבות בבלוג הזה על אותה האהובה משכבר,Tear Distilled
ובאמת שמצאתי את עצמי מתגעגע אתמול לימים הללו. אני יודע שזה לא יחזור על עצמו. אנשים עושים טעויות, והרבה, ובעיקר כרגע כולנו במקום אחר.
נור ברימון, לומד מוזיקה, וכבר לא בא לו על פרוגרסיב-אלוהים-יודע-מה כמו שעשינו אז; אלון מתמודד עם האתגרים שהוא מציב לעצמו ובעיקר לומד עם ליאור בוקר הנפלא כיצד להיות גיטריסט יותר טוב; עמית ותום חוזרים לב"ש אחרי גלות בחיפה, מחפשים מה ללמוד ומה לעשות פחות או יותר; יוראי בחו"ל עם האהובה.. ואני?
אני בכלל בתל חי. שנה א' תזונה.
כל אחד מאיתנו לא בדיוק רחוק ממוזיקה. מלבד שניים שלומדים את זה בפועל, חוץ מיוראי (ואולי לא חוץ מיוראי, העשייה שלו הכי דיסקרטית) כולנו עוסקים בזה. כל שיחה שלי עם אלון זה לא על איך בלימודים. זה על מה הקלטתי הפעם. על מה אנחנו נעבוד. על מה יש לו לעבוד שאני יכול לעזור. הרי ידוע שאת המוזיקה שלי אני לא אפסיק לעולם, בעד מיל, לעולם. זה לא משהו שאני בוחר להפסיק או להמשיך אותו. זו זהות. לא שונה בהרבה מהתפקיד של התפילה בחיים שלי, או של הקב"ה, לפעמים זו אפילו דרך יותר ישירה לפנות לקב"ה. באך עשה את זה הכי טוב, אם אתם שואלים אותי.
אבל זה לא העניין.
העניין הוא הגעגוע לאינטראקציה של הלהקה.
בגרסא השנייה שלה זה לא קרה. אולי כי זוהר ויאן הוכנסו באופן כמעט מלאכותי, והיו תלושים מבחינה.. חברתית מאיתנו, וגם לא היו בווייב המאד שיכור של כולנו.
גם עם נור, הלהקה סבבה לא מעט סביב הטיפה המרה והשטויות. אני זוכר איזו פעם אחת שבאשמתי הלכה פייפן חזרה (סטודיו דפוק שאולי מתאים לחזרות ג'אז אבל לא התאים ללהקה שלנו, ואני יצאתי טיפש שלא חשבתי על זה מראש) - וכשפשוט הכרנו בעובדה שהיא התפקששה חתכנו לדירה שלי והזמנו פיצות, הם כרגיל עשו קצת חום וגם הבאנו וודקה. לא הפסקנו לצחוק. בתקופה אז, כשהריבים היו עוד פתורים ולא היה עוד דם, וכעס - וכשהיה עוד אמון - וואו, אילו ימים, אילו ימים! כשעמית ואלון עוד דיברו, ובאו יחד אז לפני החזרה במרכז כרגיל שיכורים, ודפקנו ארוחה באראביקה, כשהם שפוכים לגמרי.. ואז אלוהים יודע איך הם תפקדו בחזרה.. איי.. איי! Ester Velust שכמותם.
ובאמת שהיינו טובים. הג'אמים שלנו, כמו שעמית אמר לי לא מזמן - זה לא משהו שקורה שוב בחיים האלה. זה לא משהו שיקרה, וזה נכון. יש לי כימיה מטורפת עם הרבה נגנים, ברוך ה' - אני זונה טובה. סקס זה עוד משהו שאתה תמיד תמצא בו משהו מגוון. אבל להקה טובה, חמישה-שישה חבר'ה שעובדים כמו שעון בלי להסתכל אפילו, ופשוט עושים את זה נכון..
הרבה זה היה בגלל הכימיה הפרטנית בין עמית ותום, ובין עמית תום ואלון. מהסיבה שתום ועמית אחים זה היה ברור. מהעובדה שהם עבדו איזה 3 שנים טובות עם אלון לפני שבאתי בכלל. ואני.. כאמור, אני זונה טובה, ונור גיטריסט מעולה. ככה אני והוא השתלבנו. לי ולנור בכלל יש כימיה עצמית נפלאה שבנוייה על דברים אחרים שעשינו יחד. ויוראי היה שם, לא כצלע נפרדת אבל תמיד מיסתורי. זה משהו נפלא ונדיר. יוראי בכלל אדם נדיר ברמה כזו שאני בחיים לא אכיר אדם שאפילו אפשר להגיד דומה לו.
אז נכון, הייתה ה-הופעה, שאמנם הכנו את עצמנו אליה מדהים אבל הכל התפקשש כי אין מה לעשות, להפיק אני (ואנחנו) לא ידעתי/ידענו או מה, ובכלל היו פאקים לא מעט. אבל כך זה העולם.
אני יודע שלפחות החוויה שניתנה לאלון - סולו חצי עירום, עם בקבוק גמור של וויסקי נפלא, עושה באמת אחלה סולו - היא אחת הסיבות הטובות יותר שאני שמח שכן אירגנו את ההופעה.
ואולי אני כן שמח איפשהו שכן הלהקה הזו נפלה. כמו שאני שמח על שאר הדברים שהפקרתי מאחור, שלא נדפקו ישירות ממני.
כלומר, תחשבו על זה - אם הלהקה הייתה מתקדמת; והמפיק הזה שרצה להתעסק איתנו היה מתעסק איתנו; והיינו עכשיו אחרי עוד הופעה, ואולי עוד דיסק, ובטח בקשר יותר טוב.. ובטח עושים מוזיקה יותר ויותר משובחת, ומוציאים לפועל את רוב אם לא את כל הרעיונות ההזויים שהיו לי ללהקה הזו..
האם הייתי יכול ללכת ולהגשים את החלום העכשיו אני מגשים אותו?
האם הייתי יכול ללכת ולעזוב את תל חי? פשוט לקום ולעזוב?
עמית ותום, כמה שכעסתי עליהם, בלי שידעו, עשו צעד שעזר לי מאד להתקדם. וגם לשאר. הם אמנם עשו את זה בצורה ילדותית ומאד לא רצינית, ואמנם היו כבר מחשבות על זה שכבר באמת יש יותר מדי דם שחור; ובכל זאת הם אלו שעשו את הצעד שעזר לי הכי הרבה מהבחינה הרגשית, לעזוב את העיר.
באמת, הדבר שהיה אמור להיות הכי קשה לעזוב בעיר הזו זה את הלהקות. כל השאר יסתדרו בלעדיי - האוטיסטים, השחקנים, הקהילה. אנחנו מדברים על גופים שיכולים לשנורר כח אדם בלי בעיות, ואמנם קשה מאד למצוא מורים לברמצווה מחליפים (קהילה) אבל מישהו יבוא, ואמנם קשה למצוא פסנתרן טוב שגם כותב אבל יש את שחר שעושה עבודה נפלאה (שחקנים) ואמנם מיקי שלי הוא מיקי שלי ואני עדיין מתגעגע וכמעט בוכה לפעמים מגעגוע אליו אבל יש מישהו אחר שיטפל בו, ובכלל, אנשים צריכים להתחלף (האוטיסטים שלי).
כן, הכל נכון, הכל וודאי. אבל הלהקות זה משהו הרבה יותר קשה אמוציונאלית להפרד ממנו.
על כן, תודה לכם, עמית ותום, במקום מסויים עשיתם את הצעד הקשה שאולי הייתי מפחד לעשות אותו, ממש מפחד - ולא עושה אותו, ולא הולך להיות תזונאי.
ואני רוצה להיות תזונאי. אולי זה לא משהו שאפשר לדבר עליהם באש לוהטת מתשוקה כמו שאני מסוגל על מוזיקה - הרי מוזיקה כבר למדתי עשור ואני מתעסק בזה 15 שנה ולפחות בכמה שנים האחרונות במידה מאד אינטנסיבית; אבל גם לתזונה יש את הלהט שלה. הוא פשוט נשמע מגוחך יותר.
כן, אני רוצה לקום בבוקר וללכת לכתוב מרשמים לזונדה של פג. ואני רוצה להגיע למחלקה של הפרעות אכילה, להסתכל לאנורקסית בעיניים ולהגיד לה "תעלי על המשקל, מאמי. אנחנו נצא מזה.", ולבוא להורים עם ילד סכרתי ולהגיד להם, "אוקי, אתם מזריקים קצת פחות ממה שצריך. בוא נעלה את ההזרקות. אני יודע שזה קשה, אבל אתם חזקים ונפלאים ואנחנו פה." ואני רוצה למצוא איזו שמנה בסכרת סוג II ולהגיד לה חזק חזק "תעברי לירקות ותתחילי לרוץ, אנחנו יחד בזה." ולבנות לה תפריט, להקפיד עליו, ואפילו מדי פעם להתקשר ולשאול אותה אם הכל סבבה, טעים לה, והיא מרגישה טוב יותר, לאט לאט. כן. אני רוצה את זה. אני רוצה לחקור חלב גמל ותזונה על אוטיסטים ואני רוצה אפילו יום אחד לצאת לחינוך ולבוא לילדים ולנוער ולהגיד להם שאם הם יאכלו פחות זבל הם באמת ירגישו פשוט יותר טוב, וקצת פחות קולה יותר מים, קצת יותר ירקות וקצת פחות פחמימות לבנות יעשה להם באמת הרבה יותר טוב. וכן, זה אומר הרבה לשבת מול התוכנה הזו במחשב ולחקור ולקרוא ולשבת במשרד ולא להחזיק בפועל אוטיסטים מפרפרים בהתפרצות אבל זה אומר כן לשפר למישהו את החיים. ואני רוצה לעשות את זה.
ולעשות מוזיקה.
וכרגע, בחרתי ביודעין שאני רוצה ללמוד כמה שיותר מוקדם את המקצוע הזה כדי שאוכל להתפתח ולהתמקצע ולהגיע רחוק, ולעשות לאנשים הרבה טוב, וגם לעצמי. ויחד עם זה, להמשיך. ליצור. להבריק. להפציץ. להעיף לאנשים בראש, הן מבחינת התאטרון והן מבחינת המוזיקה שלי.
ובכל זאת,
לפעמים,
מקשיבים לשלושת השירים ושרים בשקט, "איפה את היום אני לא, רוצה לדעת, וזה לא שלא איכפת זה פשוט כשאת פוגעת בי בפנים אני נפרם, כמו חוט שזור בפקעת, וכמו כדי להכאיב את מאבדת את עצמך..
לגעת.."
(זה היה הרעיון שלי שהוא יעשה את זה בא-קאפלה. זה עבד מושלם. כל הרעיונות האלה.. מה שהמדהים בהם בלהקה הזו, זה שהם עבדו או מושלם, או לא רחוק מזה.)
Tear Distilled
ה-הרכב.
2007-2010 (בתצורה האמצעית, ולא בראשונית)
היו ימים טובים יותר.
יהיו ימים טובים יותר.
ועכשיו, מקלחת, וכימיה.
אהבות עד
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
