כל בוקר בקור הזה אני בכ"ז מצליח להדליק מנורה וחצי מסטול משינת ערב-ליל, עדיין רועט ורוטט, מסובב. פותח את ידך, ומשביע לכל, חי, רצון. שבע מילים, על שבעת הסיבובים סביב היד.
מילא. לא כל בוקר. אבל מספיק בקרים. הרבה יותר מבד"כ, על בטוח.
ה' תפילתי אליך עת רצון.
ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך.
*
בשיטוטים הקבועים שלי באתר פיוט נתקלתי באחד הפיוטים שפחות הכרתי של אבן גבירול. שחר אבקשך, שמו.
ונזכרתי.
| שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי |
| אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי |
|
| לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל |
| כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי |
|
| מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן |
| לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי |
|
| הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן |
| אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי |
http://www.piyut.org.il/textual/58.html
*
אחלה לחן. במקאם ניהוונד, שתמיד, אבל תמיד עושה לי טוב.
בעוד אני מקשיב לביצוע ומכניס את המילים, נזכר ששעת החסד והתפילה היא 4 בבוקר שארפ, נזכר באותו.. אותה הפעם. בהופעה הכושלת אך הטובה.
זוכר, סוחב את עצמי ואת הכלי לתחנת האוטובוס מול מחנה נתן, מחוץ לבארוק - מתיישב ומביט בשמיים, ונזכר שהמוזיקה שהגדולים באמת עשו לא נעשתה לשום דבר מלבד.. אליו.
אל זה.
אל.. א-ל.
"מה זה אשר יוכל הלב והלשון; לעשות ומה כח רוחי בתוך קרבי..."
כן. זה הפיוט. הכל למענו. הכל למען ה-. לאו דווקא אין-דה-ניים-אוף-גאד כמו העיקרון הזה. הרעיון בחיים האלה, לפי חב"ד, הוא להפוך את הגשמי לרוחני. להעמיד במקום את האפיסטמי - הכמעט סתמי - ולעשות לו המרה ברורה אל עבר האונטולוגי.
וכך זו גם היצירה שלי. כל מילה שיוצאת, כל מעשה שנעשה, כל רצון שמאווה, כל זמירה שבוקעת וכל תו שמולחן ומדמם - מדמם עמוק - לא למעני ולא למען אחרים, אלא למען הכל דהוא הכל, למען העתיקא קדישא, לארעא דלא קיימא הון ולית בכל אתר ואתר.
כך מתמזגים. לא עושים דבר מלהפרד. לתת לגוף להתמוסס. לקבוע השיווי משקל להגיע מחדש אל אותו רגע ראשוני של ראשית עמוקה ולא ברורה לאף אדם. לקוואזרים הגדולים, לפולסארים, לענקי אנשי השם מעולם השם, אלופי מואב ואדום, הלוויתן וזיז שדי.
להתמזג ולקבל. אין אף אין ריח אין ממשות אין דבר אין צורה אין האין, אין רצון.
רק הוא, רק שם, רק האור.
אין להרגיש אותו באמת, יש לקבל את אין הרגשתו.
על כן, להמשיך ולהתמיד - כל מעשה, כל מחשבה, כל שגגה, כל טעות, כל חטא, כל יצר, כל עשייה, כל יצירה, כל התעלות, כל ברכה -
לשמה.
יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.
אהבות עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
