נזכיר שהאלבומים/יצירות הללו לא יצאו השנה ספציפית - הם לא להיטי 2010, לא ארקאן פייר עם המסרים-החברתיים-שלהם אלא משהו אחר. בתור פלצן סנטימנטלי אני מתייחס לדברים שנגעו בי נטו בלי מסויימת, אבל ננסה בכל זאת לתת להן קול. מה, למה, איך, וכו'.
*
יאללה.
*
1. Animals as Leaders
בתור הלהקה היחידה שהעזתי לעשות להם קאבר פסנתר יחידי (שיצא בינתיים בגרסת הדמו שלו חביב מאד, אבל בתקופת בחינות אני אעשה עוד אחד, הרבה יותר טוב, שכבר עבדתי עליו) - חסר להם לא להכנס ראשונים בתודעה. האלבום הראשון שלהם הוא יצירת מופת בין מטאל, פיוז'ן, לאלוקים-יודע-מה. טוסין אבאסי, הגיטריסט בן ה27 בערך עם 8 המיתרים שלו עושה עבודה שהיא יותר ממקסימה, נוגעת, חזקה, מטורפת ועל סף הגאונית. הוא עושה את מה שמוזיקאי אמיתי עושה, לא כמו רוב מקשקשים במטאל.
הנושא של On Impulse כמו שהרצה באחד הוידואים ובהחלט כמו שניתן לשמוע בנוי ע"פ חוקיות קונטרפונקט (תורה מוזיקלית שמתייחסת ליחסים הזמניים והמרווחיים בין שני קולות או יותר) סטייל באך, פלוס עליות לסולמות טונים מלאים/שימוש במוגדלים ומוקטנים, פולירתימיקה נאה ולא טרחנית, והפקה מעולה. שלא נדבר על החבר'ה שאיתו שהם מעולם. מלבד On Impulse לא חסרות יצירות/שירים - כולם אינסטרומנטלים - שפשוט עושים חסד.
ניתן דוגמא דווקא לא את "בדחף" כי באמת שעליו חרשתי. נלך על שיר אחר.
שוב, האלבום יצא אם כבר ב-2009 אבל למי, לעזאזל, איכפת. אלבום נפלא, עמוס ביצירות/שירים (קשה לי להחליט מה זה יותר, חרף שהמבנה הוא שירי, אבל הכתיבה היא הרבה יותר רצינית ממה שאנחנו מייחסים אליו בתור 'שיר'.) - מושפעים מכל הטווחים המוזיקליים הטובים ויוצרים משהו חדש, טרי, מטורף ומרענן את הנפש. כבד בהתאם למשהו שהיה פעם פרוגרסיב מטאל והחליט להיות קצת הרבה יותר מזה.
*
2. Avi Buffalo
גם האלבום הזה הוא סלף טייטלטד. לקרוא לו יצירת מופת תהיה הגזמה, בכל זאת חבורת נערים חביבה ולא החלטית שעזבה את הפרוייקט ברובו עשו את זה, והשם של הפרוייקט - כולל הליד סינגר בהיר העיניים והלא-כזה-סקסי - יהודון בשם אביגדור (נו, אבי), אמריקאי בין 18 שבמקום ללכת לקולג' החליט לעשות להקת אינדי, ויחד עם הסקייטבורד שהוא ממש אהב והבין שקריירה הוא לא יעשה מזה (וואלה? ב'מת?) -החליט דווקא להוציא דיסק שאני מתבייש להגיד, נשמע ממש טוב.
בחירת המפיק, הסאונד הפינק-פלוידי במקצת , הקול הבתולי ייללני ובעיקר האווירה החביבה-הזוייה עשתה את הדיסק הזה לקבוע בוקר אצלי למשך כמה זמן. בסופו של יום אין זה הרבה יותר מעוד דיסק אינדי-רוק-אמריקאי-של-כמה-לא-יוצלחים, אבל ההפקה, והסאונד הספציפי שלו לקחו אותי בעניין הזה.
בהחלט תאוות אוזן וזרימה. עושה לי טוב על הנשמה, ובכלל מומלץ. להלן הסינגל.
3. Diablo Swing Orchestra - Sing-along Songs for the Damned & Delerious
רשמית, ללא ספק, הלהקה הכי יצירתית שהכרתי. הפקה מעולה שלא צריך להכביר עליה מילים כי היא לא משונה יותר מדי, חדה מאד ברמת הסאונד והתעקשו כאן על סאונד חד ולא חם אבל זה לא משנה. פאקינג שיט. הם הגשימו חלום רטוב שלי. לקחת הרכב מטאל סטנדרטי אבל איכותי, עם גיטריסטים שיודעים מה הם עושים, ומתופף יצירתי עד מאד; לחבר לו הרכב בראס-קטן שיכול להצטרף לחברייא הצועדים בניו אורלינס; לא לשכוח שני זמרים ובעיקר זמרת סופרן שמנה עד מאד שעושה עבודה ראוייה אבל מגיעה בכוונה לקצוות ועושה בעיקר פארודיה על עצמה - שנשמעת היטב - וליצור.. איך הגידרה וויקיפדיה? Swing Revival. החייאת סווינג. יודעים מה? הולך. החייאת סווינג. אני זורם. אולי כי כל השירים שלהם נעים בין מטאל בועט ביצים, סווינג קלאסי, מדי פעם מוזיקת עם רוסית (!? הם..שוודים..) מדי פעם אינפקטד מאשרום (!?) מדי פעם מוזיקה ספרדית, או נושאים לטיניים אחרים, שירת אופרה טובה, ומה לא. הכל בשני תקליטים שיצאו עד עתה, מולחנים מעולה, שבירות קצב אכזריות, שבירות נושא לא צפויות.
וכמעט שכחתי.
צ'לו.
מה יכול להיות יותר טוב מזה??!
אין לי עוד מילים.
5. Serj Tenkian - Elect the Dead
האלבום הזה הוא לא האחרון שלו, שלדעתי נפל מהאלבום הזה. אולי החדש מלא בהרמוניות יותר מלאות, בהפקה יותר מלאה, בכלל, עשייה הרבה יותר בוגרת של סרג' בתור מפיק/מעבד/מוזיקאי/מלחין/כותב מילים או מה, אבל זה - דווקא זה - דווקא "בחרו במתים", או "בחר במתים" (כיף באנגלית, המשחקי גופים הללו).
אולי הפוליטיקה בשקל והאנטי-גלובליזציה? אולי זו התחינה הבלתי פוסקת לאנושיות שכבר מזמן לא שם? אולי אלו המילים החצי לא ברורות? אולי זו תחושת המטאל שהוא מביא מSystem of a Down אבל עם המוטיבים היותר ארמניים הבולטים אצלו אפילו בשיר הפתיחה, במקצבים אתניים/תוראניים?
אני לא יודע. משהו שם תפס אותי. הפשטות ההרמונית, הפשטות ההפקתית יחסית, הפסנתר הישן, הפיל של האלבום, הקול הנפלא של הזמר המאד, מאד מוכשר.. אולי זה בכלל הסרטון שקידם את האלבום - בו הוא ראיין את עצמו, ושם שיחק את המפיק, הטכנאי, המוזיקאים, המפיץ במסיבות, מנהל חברת התקליטים שלו... בחור מצחיק ודפוק בשכל שעושה מוזיקה רצינית למדי.
מומלץ, ובאמת שפתח לי את כל הבקרים. בעיקר השיר הזה.
אולי בגלל שהוא עושה שם חיקוי לבטהובן עם טוניקה בדו מינור ומעבר לדומיננטה - בפריסה בטהובנית לגמרי.
*
ועכשיו, ליצירות הקלאסיות שעשו לי את השנה הזו.
השנה הזו הייתה שנה שבה חזרתי לי אל עבר הבארוק, ודשדשתי בין הבנת באך לבין הבנת טלמן - על שלל הביצועים האותנטיים יותר. אין ספק שביצועים בכלים אותנטיים זה אחד הדברים שגורמים לאדם יותר להעריך את הרגעים בהם הוא חי, ושפעם מוסיקה נשמעה מאד אחרת, אבל מתוחכם יותר. כמו כן, היכרות בחופזה עם גברת ברברה סטרוצי. איזו מלכה היא, בתור מלחינת עבר. כמו כן, היו חבר'ה גם משאר השנים שהשפיעו. אבל בוא נתחיל.
כצפוי, אני אתן את הכבוד הראשוני לבאך. הי.ס. באך, אבי המלחינים, בלה, בלה בלה. להגיד גאון או משהו יהיה להוריד בערך.
יודעים מה, זין. אני נותן כאן את שלושת הקנטטות שעשו לי את השנה הזו. 54 - "הזהרו נא מחטא", 125 ששכחתי את שמה, ואת 140 - "הישנים, התעוררו!".
כמו כל קנטטה, אנחנו דנים כאן ביצירות קוליות/כליות ומאד, מאד נוצריות. הנושאים מתקשרים לישוע ולחבר מרעיו, ובאמת שעושות לי חשק להטביל את עצמי לפרוטסטנטי ולו רק שבימי ראשון אני אלך ואשיר את הדברים האלה. יותר מזה, זה השריא אותי לכל כך הרבה - כי אי אפשר להתחיל בלי לסיים לדבר על הכתיבה המוזיקלית היותר ממושלמת שכתובה כאן. אי אפשר, מצטער. אני רק אגיד שזה.. מה שמוזיקה צריכה להיות מתחילתה ועד תומה. לא יזיקו דברים הזויים ושבירות כלים ושבירות רעיונות ומה לא. אבל מוזיקה צריכה להשמע, כך.
חוץ מזה שקונטרה-טנור וטנור זה הדבר הכי סקסי שיש. יחד עם צ'לו.
- קנטטה 125
קנטטה 54, בביצועו הנפלא של אנדראס שול, הקונטרה טנור אולי היותר מבריק שישנו.
וקנטטה 140.
חשוב -
בקנטטה 125 שמתי את הפרק הרביעי שלה, דואט בין הטנור לבאס;
בקנטטה 54 שמתי אם זכור לי את החלק השני או השלישי;
וב140 שמתי את החלק הרביעי שלה.
*
יופי. אז היה לנו באך, והחיים יפים.
נוסיף את טלמן, יצירה נפלאה ששלחו לי שעשתה לי את זה. רבעייה אחת מיני רבות ש"טלמן הגדול" כתב בימי חייו. איזה כיף זה לאוטה.
נפלא, לא?
*
סטרוצי, כמובטח, אריה שהיא כתבה בזמנה. איזה כיף זה מלחיני בארוק.
נפלא, נפלא, נפלא.
*
ומלבד הבארוק, אחד הדברים שבהחלט בבירור נגעו בי השנה, הוא שיר ללא מילים שנקרא "קינה" או "אלגיה" של מנדלסון. אני גם מנגן אותו כל בוקר, כחלק מהאימונים הסטנדרטיים, שמאמנים לא הרבה יותר מפוליפוניה בשקל.. ורגש. באחד התיבות שישנה דו-דצימה נפלאה, פתיחה של אקורד מדהים בנושא הראשון, שפשוט.. לא יודע, נוגע בי. אני לא מבין למה בהוראות התווים כתוב לעשות שם פורטה, אפילו פורטיסימו. לא. זה דורש משהו רוסי, נוגה, איטי - מצופורטה, דולצ'ה.. שם.
ברנבוים מבצע, אולי אחד הביצועים היחיד שאני מסכים איתם.
גורם לי להזיל דמעה.
*
סקריאבין. האיש והטירוף, האישפוז אם זכור לי נכון. אולי הבנאדם שעשה את אחת ההמצאות החדישות יותר שישנן.
האטיוד הזה גם הוא ריגש אותי עד דמעות. לנגן אותו, לעשות אותו, לגעת בו - להבין אותו - את זרימתו - כמו לגעת בנצח. המעברים במדולוציות נפלאים, אבל זה הנושא.. זה התיבות הראשונות של הנושא.. שנוגעות. תקשיבו היטב איך רב אמן כמו הורוביץ עושה את זה.
***
וזהו לבינתיים.
היו יצירות נוספות, וגם אמני ג'אז שלא הכנסתי הפעם כי השנה הייתה שנה שיותר התמקדתי באלבומים ויצירות האלה בתור דברים שעשו לי את זה.
ככה זה.
יש פסנתרן ג'אז חדש שגיליתי לא מזמן שנחפור עליו, ויש גם הרכבים ערביים/אנדולוסיים שעשו עבודה מוצלחת השנה, אבל אלו נקשרו אליי הכי הרבה.
שכחתי גם להוסיף את אלטר ברידג' השלישי, אבל נדחה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
