גטסי אוהבת לצעוק כשנועלים אותה. אוהבת לצעוק מאד. הצעקות הללו לעיתים הם הדבר שמחזיק אותי אחרי יום לימודים ובזמנו עבודה אינטנסיביים. הצעקה הזו - שחלק כלשהו נגמר. זה היה סממן מעבר מוחלט בשבילי.
לפנות בוקר הזה זה היה משהו אחר. פיכח, אחרי לילה שלא הייתי ממש פיכח בו (ואחרי שינה שהבהירה לי שכנראה לאתנול ואצטילאלדהיד יש יכולת מדהימה כן לבלבל זיכרון - אתמול התבלבלתי בין אצטילאלדהיד לאצטילכולין. אידיוט; וגם, נזכרתי שבבקרים, גם אחרי שאתה מתפכח, אתה עדיין בסאטלה) - שוב צעקה לה גטסי. דממה ברחוב. דומיית 4 וחצי בבוקר, כאילו לא השתנתה מאז.
בקובץ הסיפורים שהתחלתי לפני כמה שנים לכתוב ואני עדיין כותב בו (אני חושב שהרבה מאד זמן לא כתבתי בו) טרחתי לספר לא מעט מהסיפורים שהיו לי בתור מתבגר, וכמו כל מתבגר באר שבעי איכשהו זה היה קשור לימי שישי/שבת בלפנות בוקר.
הציפורים, הציוץ הזה - תפילתם של ציפורי הברקאי נצנץ לי נוסטלגיה ומתק יותר מהרבה דברים בזמן האחרון. אולי זו החזרה הזו לבאר שבע, אחרי כמה חודשים טובים, אחרי תקופת לימודים ומבחנים, בדיוק אחרי המבחן האחרון. הרבה אולי-ים.
נזכר, ביהונה ז'בוטינסקי, חוטפים לחם שרק הגיע למאפיות עם אלכס ועם עמית והחבר'ה אז ביא' או משהו כזה. או, אז, גם עם עמית אבל עם מישל, עוד כשמישל היה מישל באולד-סקול שלו, לפני שדניאל היה אלפסי ועוד כשקראתי לו עדן (למה?!) והלכנו להמבורגר-זול-פתוח-כל-הלילה-טעים-כמו-חתול. ובכלל. הציוץ הזה.
כמה זמן לא שמעתי אותו. כמה זמן לא הייתי ער בשעות האלה. אפילו בצפון, כשיוצאים, לא הייתי ער עד השעות האלה. בין השאר כי היציאות שם זה לא כמו פה, ורמת השחרור שלי עם האנשים, כמה שאני אוהב אותם בצפון, היא לא כמו מה שיש לי עם אלון או עם סטס או בכלל. זה משהו אחר לגמרי.
ואהוב כ"כ.
איי, ציפורי ברקאי, כמה הרבה אתן מספרות לי, על יומכן ועל יומי, על שעתיד לבוא ועל שנפלא ממני ועל שכבר היה ושמתי לב אליו, ואשים אליו לב שוב. אותם זכרונות מתוקים שאפילו חלקם חקוקים כאן בבלוג, עוד כשהייתי יותר ילד וכתבתי את החוויות האלה לגמרי כחוויה - כשהבלוג הזה היה בעיקר מעין חבר טוב הזוי, בדיוק כמו דניאל-וואיף, שמקשיב להכל. זה היה פורמט תקשורת כלשהו שנשאר אצלי חזק ואני לא מבין לגמרי למה.
בעצם אני כן, על מי אני עובד. אבל זה לא היומולדת של שאנדור כדי שאני אתחיל לזיין את השכל כמה הוא חשוב או משהו כזה.
בואנ'ה, עוד חודשיים הבלוג הזה בן 7 שנים.
ועוד לא הגעתי ל100,000 כניסות. ראיתם מה זה.
חה. מעניין אם מישהו זוכר את הימים שבהם ילדים היו סופרים את הכניסות, כאילו משהו קריטי היה בלמדוד לאיזו רמת חשיפה אתה מצליח להגיע עם עצמך או עם הבולשיט שלך.
רק לצאת שוב,
לנעול את האוטו, ולהקשיב לציפורים הללו מספרות את כל מה שהיה שוב ושוב,
בשחוק הוגן. בדיבור נאה.
געגוע נפלא, געגוע נפלא - ובכל זאת - עתיד מבריק. כי אני במקום אחר. עם גטסי ולא באוטובוסים, עם סהר שלי ולא שרמוטה שמביטה אח"כ במראה ושואל את עצמו מה לעזאזל, מה לעזאזל; בתל חי, לומד מקצוע טוב, נהנה מזה ואפילו מצליח לא רע. לא טירוף, כן? אבל לא רע.
ברוך ה' יום יום.
אהבות עד,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
