תמיד השיחות עם אחותי מניבות מחשבות טובות או כיווני מחשבה חדשים שעושים לי מרענן בראש.
הפעם זה היה על הרבה דברים, אבל התרכז סביב נושא החינוך והגישות שלנו אליו. ואני נזכרתי בשתי נקודות בוערות שמעצבות לאט לאט את התפיסה החינוכית שלי, בתור אדיאולוגיה שלעולם לא אדע האם תבוצע אי פעם, אבל למי איכפת לפנטז.
לאחרונה השינונים שסהר, שר החינוך, החליט לחדש נראו לי תחילה מוזרים. מה הטעם בשינון שירה קפדני ועילג אם גם כך תלמידי א"י לא ששים אלי ידע כי אם אלי הטמטום, כי זה מה שהולך היום, מי שמטומטם יותר קונפורמיסט יותר, ומי שקונפורמיסט יותר ויגיע לזיקוק החברתי העדין ביותר, זוכה להיות אנטי-אלפא, וכו' - מה הטעם באותו שינון?
ובכן, אחותי העלתה רעיון נכון - כשאתה משנן משהו אתה לאו דווקא מבין את המשמעות שלו עכשיו. אבל כשאתה צעיר, דברים שאתה משנן - בד"כ - לא נשכחים בקלות. הזיכרון של רובנו זוכר מעולה כשאתה צעיר, מספיק מעולה כדי שהרבה שנים אח"כ המטען החשמלי של הנוירונים הללו יזמר את אותם זכרונות כהוא זה. וכשאתה בוגר יותר, ואתה מגלגל על מילותיך את אותן מילים - אתה מבין דברים חדשים.
אצלי זה היה ככה, ועדיין ככה - כשאני מקריא לעצמי מזיכרוני שירים ששיננתי לעצמי בראש, כמו הדרך הגדולה או לבדך של אלתרמן, או את סוטרת הלב.
גם אם אין לך מוח מטאפורי מטורף או כישרון למילים אתה מבין משמעויות שונות ומביט באספקלריה שונה בכל עת שמתחדשת, יחד עם הדברים שאתה למד באותן תקופות - המתאספים ומתאספים להם אט אט.
יש בזה משהו אולי.
אבל זה החזיר אותי יותר עמוק. להבנה שמתוך כל העשורים שאני במערכות חינוכיות כאלו ואחרות, הבנתי מה אני באמת מעריץ, ומה אני רוצה שוב.
תמיד הערצתי את המורה שלי לכימיה. תמיד הערצתי את דוד, המורה למתמטיקה, ותמיד הערצתי תא המורים לקונסרבטוריון.
לא רק כי כולם יוצאי ברה"מ לשעבר. לא רק כי כולם היו קשוחים למדי, או שנונים למדי.
החינוך הרוסי הצטיין תמיד במשמעת ברזל כזו שעלולה לרסק נפש של ילד ולשלוח אותו לגיהנום של חוסר סיפוק עצמי. אבל הוא הצטיין בעוד משהו יותר מזה.
תשוקה.
לרוב המורים זה חסר היום.
לרוב המורים חסר את הכבוד העצמי, חסרה התשוקה, חסרה הטכניקה, השפה - ובעיקר את הכריזמה. לסחוף. המורים הגדולים שלי ידעו לסחוף כיתות להתאהב בדברים בלי שהם ידעו שהם הולכים להתאהב בהם. אני שנאתי כימיה כי לא הכרתי, ושנאתי באופן כללי מדע - כי פשוט היה לי קשה להתמודד עם דיוקים מעצבנים במספרים שמעולם לא חיבבתי. אבל אחרי ורה, המורה לכימיה, התאהבתי בזו, וההתאהבות הזו עשתה לי את סמסטר א', ואולי יותר מזה - הציונים שלי (מלבד חדו"א) באו יחסית בקלות, כלומר, במאמץ, אבל לא בשבירת ראש ולחץ. הם באו בטוב, והממוצע טוב. יהא שלמא משמייא. והכל בזכותה.
דרך הטכניקות היחסית ישנות שדאז עזרו למספיק אנשים להגיע להישגים, אותם נטשנו תודות לגישות הפוסט מודרניות ומה לא - אפשר שוב להגיע לרנסנס כלשהו, שינצל וירתום את היכולות הטכנולוגיות המטורפות שלדור שלנו יש.
לדורות הקודמים, שיצרו את הטילים ואת תורת היחסות, שגילו את הDNA והטריזומיה, שהמציאו את האונטולוגיה ואת הפנומנולוגיה ומה לא - לא היו את הכלים הללו, שמובילים כל אידיוט לאוקיאנוס אינסופי של כל הידע האנושי, שמתומצת לו בנחת דקה אחר דקה בין שרתי הDNS. דורות שלמים, סך הצילביזציות שלנו כבר מזמן כתוב ומקודד בין בטורנטים בין בגוגל סקולר בין בפאב-מד בין בכל פינה אחרת; ואנחנו רשאים להביט לגשש ולחשוב ולכתוב, בשלל הצורות והיכולות.
אם נשלב, בין גישה מעט יותר אסרטיבית בחינוך - כן, ילדים שקמים אל מול מורה, אבל מורה שראוי שיקומו לו - כשם שאני אקום בפני המנצח שלי גם כשאני בקהל (עושה את זה לרוב) - כי למנצח שלי מ ג י ע הכבוד הזה, והוא עבד קשה בשבילו, ועדיין עובד.
אם נשלב גישה מעט דורשת יותר - כי גם לאנשים עם ADD או מה, וגם דיסלקטיים - יכולים לדחוף בעצמם היטב ולהגיע לאן שלא הגיעו בעבר , וכל עוד האייקיו שלך מעל 70 ואתה בלי משהו דפוק יותר חלילה - אתה יכול להגיע לאנדרומדה מבחינתי.
אם נצמצם במורים, נשאיר את הטובים באמת, נעניק להם את שמגיע להם, נשחק בשעות כמו שצריך, ונבנה מודל חינוכי אמיתי, כזה שגורם לנוער להבין שהוא רוצה את החינוך, כי זה מה שיביא אותו לאושר האמיתי שלו - ההגשמה שלו, איתה יוכל לעשות הכל -
אם נשריא, נשתדל מעט, נהיה קצת סובייטים אבל בעיקר - נחשוק; גם הנוער יחשוק.
אם יש משהו שהעולם הזה לימד אותי הוא שתשוקה מדבקת. מאד. הסיבה היחידה האמיתית לדעתי שאי פעם נשים נמשכו אליי, מלבד פרמונים או מראה חיצוני שתאם לרצון שלהן - היה העובדה שיש לי לא מעט תשוקה - למוזיקה, לאהבה, להבנה, לידע, אליהן או מה לא - אבל היא הדביקה אותן והדביקה אחרים.
להדביק.
להדביק בתשוקה הזו, להדביק ברעיונות הטובים באמת - ולהגיע לאן שצריך להגיע.
לשם אני חותר.
לשם אולי עדיף שכולנו נחתור.
ומי ייתן וכל הנוער ימצא לפחות שיר אחד, קצר ויפה - של אלתרמן או גולדברג, רחל או ביאליק, וולך או פדיה או גורביץ' או בז'רנו -
משהו להתאהב בו.
אהבת עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
