אדם פותח את דלת חדרו ומסתגר ומסתגר, אומר בלי הברות ובלי נשימות מיותרות שהבדידות בחוץ כבדה, ושהמרווחים בין הבתים שוברים את גבו הרצוץ, ונכנס ומתהדק לתוך בדידות נפלאה יותר, רצופה בודדים אחרים, וכל אחד מתקרא אני אני וזועק אני אני, ולכל אחד חולצה מאד יפה ולכל אחד פרופיל מאד יפה ולכל אחד תמונות מכל רגע וכל שנייה, עד אשר אנשים מרצפים את עצמם באמירות ולא ברגעים ובתמונות ולא בזכרונות, ולפתע אין אדם ואין זיכרון ואין יישות ואין דבר זולת מילים רבגוניות, נסיונות שנונים ותמונות, אינספור תמונות, בפילטרים משונים ומשונים. אין בדיחות, יש ממים, אין ביקורת, יש שמות משפחה, אין הערכה, יש לייקים ושיירים, אין מחשבה, יש זרימה ולא חפירה.
אדם מתבצר ומצטבר ושוכח את ההבדל. והבחוץ נראה כה זר, והבשר מרגיש כה שונה, עד אשר האשליה טובה בהרבה מכל מה שהמציאות באה להציע. אוננות על כוכבות פורנו ותמונות של אחרות טובות מכל אהבה שלא תתנה, האהבה במילה הווירטואלית גדולה מזו שבעיניה שלה, החחחחח המתמשך טוב מבת הצחוק. אתה ממיר עצמך מקובץ עליון של נשמה ונפש למשהו עם נקודה לפניו ושלוש אותיות באנגלית.
.adm
כביכול. ואיך ממירים אותך עכשיו לפידיאף או לג'יפג או לאמפי.
אדם בורח ובורח ועשרות אלפי מסכים מנסים להגיד לו איך צריך להיות. והוא דואג שמא הוא לא מספיק ותמיד הוא אחרי. הוא תמיד מקבל את הממ באיחור. תמיד שומע על המשחק האחרון, הגדג'ט האחרון, השטות האחרונה האחרת באיחור. עושה לייק אחרון. ומי שלא כ"כ שמח להגיב ראשון. להיות ראשון. כשהם שהשאיפה להיות מפורסם נותרת יותר מכל שאיפה אחרת. השאיפה שהאינדווידום יהיה משהו סופסוף מלבד אינדווידום, מלבד עוד שם, עוד תמונה מרחפת, עוד שחזור מוחלט של אותם הדברים שכבר נאמרו טוב יותר. וזה מחלחל. תכניות הטלוויזיה משחזרות את זה. הריאלטי משחזר את זה ואנשים לא שמים לב שזה בדיוק אותו דבר רק בסקוונצה, בדיוק כמו שהם לא שמים לב שהשירים ברדיו הם אותה הרמוניה רק בסקוונצה בד"כ, כשם שהם לא שמים לב שהשנאה העכשווית שלהם היא לא יותר מהדהוד של כל השנאות שנשנאו ורצחו, וכן אהבתם אינה אלא אותו מחזור של בדיוק מה שכולם עושים. צדק וונגוט שאמר שהגלובליזציה דפקה כל יכולת שלנו לתחרות, אז אנחנו נולדים לתוך ההעתקה הזו, בטוחים שאנחנו הכי טובים כשאנחנו יודעים שאנחנו שום דבר למעשה. ובורחים מאותו השום דבר כי יש מולנו כל שנייה מילארדי שום דבר אחרים שחוזרים על עצמם בדיוק כמונו. אז אנחנו עוד יותר בורחים. אז יש לנו את כל הספרים שבעולם על המחשב ויש לנו את כל הסדרות והסרטים הכי טובים שנעשו ואת כל השירים והיצירות הכי גאוניות ובכל זאת אנחנו בורחים תמיד למקום בו לא חופרים, למקום בו שוכחים את השפה ומתמזגים לתוך האוניברסליות נטולת המילה - לויזואליות הזו של אגודל מורם, של מספרים זורמים. תהודות אינסופיות לכלום ואולי כך היקום נוצר מלכתחילה, בעצם. תהודה אינסופית של שום דבר שלא יכול להיות בתהודה, אבל עובדה היא שהוא בתהודה, והוא יוצר משהו. ואף אחד לא עלה מה היה בפער. אולי התנועה עצמה היא החומר אחרי הכל.
אדם פותח צהר למה שלאט לאט הופך להיות העולם האמיתי, יקום נפלא וחדש, ויהי אור ויהי לייק - פותח צהר וממלא את קיבתו בכלל השנאה וצחנה הנוראית שעוד רגע יהפכו לנורמה שגם בתורה תזכה לעדנה מתיישנת ומשהו אחר יקום דמה, ינקב אותה ויפיל אותה ואז אותו המנקב יזכה לקיתונות תועבה דומות לאלו, ואותו מנקב יזכה לכתב שנאה ומליצת-מה. ובינתיים אותה שנאה ממלאת ואנחנו מתנחמים בכך שכמה קילומטרים מאיתנו אנשים החליפו שלטון בזכות אותם צהרים וחרירים מהם לאט לאט הערכים הקודמים שלנו מתנתקים. צודק האדם שטען שהמגרשים מתנקים. הילדים מדממים בית לעצמם. מחוקים חזק יותר מהרואין. הצורך הזה בלהשוויץ בעצמך כשאף אחד לא באמת מסתכל, הצורך הזה להרגיש כאילו עשית משהו כשבעצם חזרת על עצמך כמו עוד מהלך ויולדי. התחושה המדהימה הזו כשאתה עושה משהו חסר טעם לגמרי, ואתה מודע לכך שלדבר הזה אין שום אימפקט. לא על עצמך ולא על שום אדם.
ובכל זאת אתה עושה אותו. חוזר על עצמך וחוזר על עצמך ולא זז מאומה ולא זז לשום מקום. ובסוף יכבו את המסך. בסוף השאלטר יורד. או שלא.
כתבתי לפני יום על אפוקליפסת הזומבים. זה לא מדאיג אותי. מדאיג אותי שהמצב הזה פשוט יימשך עד שאנשים לא יריחו ולא יאהבו ולא יהיו מקוריים יותר. יהיו רק סטרטאפיסטים ומלייקקים ופרסומאים ועורכי תוכן בריאלטי. הקצנה אחרת של מראה שחורה 2 או הפרק האחר, החדשים.
כן, מזה אני מפחד.
מזה ומכך שאולי אני באמת לא יכול להתנתק.
כותב, זועם, זורם, ובסופו של דבר,
מפחד פחד מוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
