כי זה מספר יפה.
אנשים שאומרים שהם למדו/עבדו/התכוננו קשות כלפי אירוע מסויים (נניח מבחן), כמעט בוכים ומרגישים "הכי לא מוכנים בעולם" למרות כמות שעות אדירה שהושקעה, עושים אותו, אומרים שהם "לא בטוחים שעברו" ושהלך להם "ממש גרוע" או משהו כזה, מקבלים ציון מצויין ונפלא וכל הכבוד ואומרים "הופתעתי ממש, מה".
לא כשזה חוזר במספר דו ספרתי כמעט, חברים, לא כשזה מצב כזה.
אתיולוגיה: האם זו קנאה בכך שאצלי הציונים לא מושלמים בשיט? או האם זה סתם עצבים על ההדחקת זיינת שכל והחוסר יכולת הזו של אנשים להעריך את עצמם כשמגיע להם?
ככל שהזמן עובר אני מרגיש שזה אפקט 2. וגם החוסר יכולת שלי להמיר את עצמי לחרשנות. אני פשוט גרוע בזה.
הנה, אני כותב פוסט במקום לסיים את הסמינר ואת התרגום לסנש. למה? גאד פאקינג נווז. אולי סתם כי אני שונא את זה. שונא לימודים ממוסדים. שונא מרצים ושונא מורים, בדיוק כמו שהייתי בגיל 16. דברים שלא יצאו ממני כנראה, גם כשיש מרצים שאני מעריץ וגם כשיש מנחים שעוד יעשו לי את החיים טובים יותר.
תנו לי מטופלים לעזאזל, ותהרגו את כל שאר האנשים בעולם.
איך מתמודדים: כמו עם כל דבר. משחררים. אוהבים. מקבלים. אז יש אנשים שיש להם תת הערכה, ופיקסציות אנאליות וזיוני שכל אחרים. אז יש. וזו הבעיה שלהם. אותי מעניין ציון? מעניינות פיקסציות? שיהיה לכולם לבריאות. יש לי דברים אחרים לעשות. דברים הרבה יותר חשובים מזה. שאולי אני דואג להם בתת מודע הרבה יותר בלי שאני שם לב.
ובעברית, לעזאזל.
דבר טוב שקרה לא מזמן: זוכרים את פרופ' עורב שהזכרתי שהצליחה להדליק לי טריגרים? היא התוודתה בשיעור פרטני כזה שבו מתוודים על דברים (לא משנה מה זה) על המטופלת שהיא לא הצליחה לסלוח לה. הסיבה לחוסר יכולת לסלוח - פגיעה בלתי נסלחת באגו. בבבום, במשפט אחד, השנאה שלי והעצבים שלי בעיקר כלפי המעוררת טריגרים שכ"כ מזכירה את אמא הזו, הפכה לחמלה. פתאום הבנתי שאחרי כל ההישגים הרבים שמאחוריה, אחרי כל הנצחונות האדירים ובאמת הקרדיט שמגיע לה בהרבה מאד דברים, האישה הזו עדיין שבויה ומפוחדת מהצל של עצמה עד כדי כך שפגיעות באגו נשארות אצלה לנצח. עד כדי כך שהיא כ"כ זקוקה לאגו שלה, כ"כ זקוקה לתחזק ולהאכיל אותו, כאילו הוא היה הפרעת אכילה בפני עצמו.
הממ.
BED נפשי.
אני יודע שאני בגיל צעיר מאד החלטתי לעבוד על זה שלא אגיע למקום כמו שלה. ועדיין עובד על זה. ויש לי עוד דרך ארוכה, מאד, עד שאני אצליח לוותר על רוב החלקים של האגו שלי וללמוד לווסת בינם ובין שאר החלקים. אבל אני נחוש. ואני חזק. ואני אעלים אותם. כה יעזור לי ה', כה ידריך אותי בודהה ולאו טצה. בדבר אחד, יש לי יתרון עליה. זה כבר טוב. אני מקווה להגיע לדרגה בה לא אצטרך לחשוב על יתרונות בכלל, ולא ישנה לי להיות ביתרון מעל אדם כלשהו, אלא להיות ביתרון על עצמי מול עצמי בלבד.
לזכור את זה, צרי, לזכור את זה.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
