אז
יש את התרגיל כליות
והבוחן השלישי (והשני בעצם) (או השני וחצי לא יודע איך לקרוא לזה)
ואת העבודה המזדיינת של איילת
ואת הכל אני דוחה
הרחק ממני
לפחות לשעה הקרובה
לא באמת יודע למה
בעצם על מי אני עובד בוודאי שאני יודע.
לשטוף את החדר לא עזר. אולי כי לא הקמתי את כל התחנת סאונד עד הסוף, אולי כי יש כמה פינות שהשארתי קצת מבולגנות, אולי כי הפרחים נבולים ומתים ואני לא זורק, עד שיהיו חדשים, ואולי כי המשקפיים שלי עדיין לא הגיעו ואני עדיין מביט על המחשב עיוור לגמרי. משהו פה לא מתוכנן טוב. אולי הרוב. הרוב לא מתוכנן טוב ואני תוהה עד מתי אני אשחוק את התירוץ הזה של "נסיון ראשון", כי זה לא בדיוק נסיון ראשון כבר. מצד שני אני לא יכול לטעון לכשלון מלא אם בכלל. אני מצליח לתת וי ליד דברים שאני רוצה לעשות. לא כולם, אבל מספיק. אז נכון, אני מרגיש קצת אבוד השבוע. למול כל הדברים שצריך לסיים שהזכרתי מקודם, יש עוד מחשב שצריך לחזור מתיקון ועוד כמה וכמה דברים אחרים. וקצת בא לי כבר שיגיע אוגוסט. ואז באמת לא יהיו דאגות אמיתיות.
אוגוסט הופך יותר ויותר ככל שעובר הזמן לאותו יעד נכסף שבו אני תוהה מה היקום יפיל עליי מחדש. כמויות עבודה? ייתכן, אני לא יודע. אבל אחרי ה8.8 מה יישאר? מועדי ב' בע"ה לא. עם הסמינר סיימתי. שבוע הבא ציון ושלום. עד אוגוסט אני אקבל כבר תמונה הרבה יותר ברורה, כי אני אהיה אחרי הפגישה המחודשת עם וייסמן; אחרי פגישה עם חרץ, אחרי פגישה עם דנית שחר.. אחרי הכל. מאחורי המבחנים של התואר. מאחורי העבודה המזדיינת של איילת בהכנת המזון. אחרי פאקינג הכל. אחרי חדו"א ופיזיקה ותזונת האדם ותרמודינמיקה וביולוגיה ובכיומיה תאורטית 2 ודיאטטיקות והשמנה וסמינר, שזה בתמצות כל הפחדים מהתואר הזה שרובם המוחלט מאחוריי, וחלקם בהצלחה יחסית (מעל 80 בכולם, חוץ מפיזיקות ותרמו' שלא באמת משפיעים על משהו). אני אהיה מאחורי תלמידים שהצליחו יותר והצליחו פחות, התקדמו יותר והתקדמו פחות. אני אהיה (וכבר) אחרי הופעה אחרונה ומלא הופעות אחרות עם ההרכב.
מה שמזכיר לי שהגיי חייב לי כסף גם על ההופעה, וגם על הפלייבק שעשיתי לו. גררר.
אוגוסט.
לקום בבוקר, ולנקות קצת, לבשל יותר. לנגן יותר. לקרוא סופסוף. לקרוא מלא מאמרים ודברים שיכוננו אותי לעתיד. לחשוב יותר טוב על תל אביב. להיות קצת בבאר שבע סופסוף, לתת אהבה קצת להורים.
או.
הנה דבר שלא סיפרתי עליו.
פעם ראשונה בחיים שלי אני אשכרה מתגעגע להורים. לבית, למשפחה. אני חושב שזה בגלל שבעצם ב3 שנים ראיתי אותם מעט מאד זמן. רוב הזמן הייתי פה. שנה שאני חי עם טל ושנתיים שאני איתה באינטרקציה יום יומית קבועה ושנתיים וחצי איתה בעצם בקרוב. פעם ראשונה שאני לא מתגעגע בדיוק לב"ש כמו שאני מתגעגע קצת לתת אהבה לדיאדה האמהית ולדמות החיקוי הא-פריורית שלי. קטע דפוק. לא יודע איך להתמודד עם זה.
מתוך האבדון אני פונה כרגיל. פורנו, פייסבוק, בזבזת זמן, מוזיקה, דברים מצחיקים. מתוך הרגל כבר לדחות דברים חשובים כמו הסמינר. מתוך הרגל חשוב - ומגלה שהזריקת זין שלי עוברת באותה התעלמות שההשקעה שלי עברה בה. כפי הנראה אין לדברים האלה חשיבות עצומה. הידד.
אז את התרגיל כליות נעשה עוד שעה עם פליקס. יאיי.
הבוחן בטח נדחה ליום ראשון. או מוצ"ש. או משהו בסגנון. לא כא-זה קריטי ביננו. אחרי שזרקנו מגה זין קיבלנו דווקא פידבק טוב. לא מנסה להבין אפילו.
העסק עם איילת, טל גם ככה תעשה את רוב העבודה בצמרת ואני אעשה את שאר העבודה או מה. אוח צמרת תקוללי תשרפי תמותי אוח.
התלמידים יהיו בסדר. ניקח את האוטו לתיקון בשישי ונקווה לסיים עם זה. בראשון מקווה לחזור עד הלפנה"צ (11~) כדי לסגור את ענייני הטסט בשקט. מקסימום לא יודע מה יקרה. דברים בד"כ נוטים להסתדר ואני נוטה לשכוח את אותם רגעים מתים מעיקים, כמו ההמתנה בתור יחד עם שאר המכוניות במכון רישוי, או הרגעים בחדר המתנה במוסך, מחכה שהאוטו יסיים טיפול, או.. או. יש עוד כ"כ הרבה "או" כאלו, יודפויומאת.
אוח.
נמאס להתלונן.
ולזיין את השכל בלי שום נקודה.
כ"כ מוצף בשטויות במיץ שאני סופר את הזמן לתומם.
פוסט הבא יהיה מרגש. אני אעשה כאן את הנאום שאני לא אעשה בסוף מול החברים שלי בנוגע למטופל שנפטר לי.
יאללה.
נלך לאכול או משהו.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
