בזכות הפוסט הזה שלך נתת לי רעיון די טוב. חוץ מזה שהוא פוסט יפה והוא מדריך נפלא למדיטציית צ'אקרות בסיסית ונפלאה.
הצעדים שאני עושה לקראת ביסוס הזהות שלי כמטפל דורשים ממני בין השאר לנסח את השיטה האישית שלי לסוג של מדיטציה, לסוג של דרך שהיא לא יותר מעוד אחת מיני אינסוף, אבל היא בכל זאת תהיה שלי, ואולי של עוד אחרים.
אני עוד לא מפתח כאן שיטה מוחלטת, ובטח שלא יותר מטיוטא, שרטוט של משהו שעלול להתגשם בדרך זו או אחרת.
מן הרעש שבחוץ, אפשר לבחור בכמה תנוחות. בין אם זו תנוחת הלוחם מהיוגה, בין אם זה מתכת מהסן-צ'ואן, או לוטוס כרגיל, להעלות את הנחש וכו'. אפשר גם סתם לשבת, אפשר גם להסתחרר בריקוד של דרויש סופי, אפשר לרקוד פלמנקו, אפשר לנגן, אפשר להתפלל עם מחרוזת תפילה או עטוף טלית ומונח תפילין.
אפשר לבחור מתוך אינסוף מלל, אבל האסופה שלי היא שלי
אום טט סט
תפילתי לך תהי עת רצון
ביה אנא רחיץ
לעצור את הנשימה רגע. לבקש מהלב להרגע דקה. להביט לרגע כיצד העולם מפסיק מלפעום גם הוא. לרגע קט, לשבריר - ואז הפיזיקה עושה את שלה והכל ממשיך. העולם ממשיך להתקיים. זו מודעות ראשונה. העולם ממשיך וזורם. יכול המוות להתגשם. יכולה שואה להתקרב. יכולה אחרית הימים להתרחש. אבל העולם כמנהגו נוהג. השמש ממשיכה בהיתוך. הכוכבים ממשיכים לנוע, סביב משהו גדול מהם. החורים השחורים הענקיים ימשיכו לאחד, וגם הם ירצו בסופו של יום להתקרב. אנדרומדה מאוהבת בשביל החלב, ולהפך. אנחנו רק נקודות. אבל אנחנו יכולים לעצור.
עוצרים.
מר' אבולעפיה למדנו שהרז הגדול והמנטרי של המטען המימטי שנבחרנו אליו באקראיות מוחלטת, הינה משחקי התיבות. בראשית ברא א-להים, ברא שית ברא אל הים, וכן הלאה. לפרק ולפרק. שיתברא, שיתברך, להם, אי. עוצמים עיניים. התודעה יכולה להכבות, העולם יכול להתרחק ולהמשיך בשלו.
נכנסים פנימה.
נשימה גדולה, איטית. להכניס את האוויר לאט. הריאות יודעות להאט עד לאן שהן צריכות, ולהפך. הגוף ימשיך בשלו.
מרגישים את האוויר נכנס. מרגישים את הקנה. עובר מהסימפונות, לנאדיות. מרגישים את הנאדיות גורמות לתאים שבאים להחליף. פחמד"צ מחד, חמצן מאידך. תגובה בלתי נראית נפלאה של חומצה שבעצם לא קיימת, אלא רק לרגעים ואם בכלל. הדם ממשיך לזרום. מוריד הריאה לעורק הריאה. חזרה לחדר השמאלי. משם פעימה. הסיסטולה מעבירה את הדם משמאל למטה ולמעלה. חלק לעורקים הכליליים, לדם; חלק לריאות; חלק לעורקים הקרוטיים, למוח. להרגיש. כל פעימה להרגיש שלב אחר.
בפעימה הבאה להרגיש איך הדם עובר מהעורקים לעורקיקים לקפילרות. ברגליים, בידיים, בעור. הגוף נטען, ומחזיר את שלו דרך הורידונים, הורידים, הוריד הנבוב - וחזרה.
בפעימה להרגיש איך הדם עובר למערכות שמנקות ומנקזות אותו. לכבד, שם הוא מפרק רעלים ומייצר חלבונים ומייצר מרה ושולח פקודות ועוזר לעכל את השומנים ולשמור על הלימפה ולפרק את הדם מדי פעם. להרגיש את הטחול מפרק את הדם שכבר לא צריך. פוף, פוף, עוד כדוריות שלא צריך מתפרקות, ומשתחזרות. שום דבר לא נזרק, שום דבר לא מבוזבז.
בפעימה להרגיש את הכליות. מיליוני נפרונים, בקופסית באומן שם הנפרונים מנקים יפה, מחזירים את שצריך להחזיר. מים נכנסים, וכמו ספוג - כמו מסננת - הופ, יוצא טיפ טיפה חלבון ובעיקר אוראה, מים, קצת חומצה אורית, בילירובין מסיס במים, אשלגן, נתרן, זרחן. השאר חוזר לדם. והדם מתאזן. גם החומציות מתאזנת, גם המינרלים, גם הרעלים שצריכים לצאת. הכל לשלפוחית השתן.
בפעימה הבאה להרגיש את מערכת העיכול. אפשר לבלוע רוק ולהרגיש לאט לאט את הושט בתנועותיה, בולוס אחר בולוס. פעימה אחר פעימה, כמו ידיים דמיוניות שאוחזות וממשיכות כל טיפה. להרגיש איך הכל מגיע לקיבה שלא מפסיקה לזוז, למעוך, להפריש. לזוז למעוך להפריש. זו סיסמתה של הקיבה. ובעוד היא עושה זו, היא מטפטפת מהפילורוס טיפות טיפות טיפות של מעיכה. של אוכל שאכלתם קודם ונשכח ממכם. מגיע לתריסריון, נספג טיפ טיפה. ממשיך קדימה באותן ידיים דמיוניות. הלבלב הרגע מפריש - גם אינסולין כדי לספוג את הסוכר, גם אנזימים אחרים כדי לפרק את המזון. צעד אחר צעד. לכל קשר אנזים משלו. להרגיש את הדם עובר ליד, מחכה להיות ניזון ממה שהתאים במעיים מצליחים להפריש, לספוג, לעבד. מגיעים לאיליום, קצה המעי הדק. עתה נותר רק לספוג את שאריות המים ואת האלקטרוליטים - מינרלים. במעי הגס, מה שנותר כשארית ממשיך קדימה, מחכה לקצה המעי הגס שלנו כדי להפוך להיות השאריות שלנו. הרבה מאד תאים מתים של כל מה שמצפה את המעי. השאר - סיבים, מים, חיידקים מתים, ומה לא. באותו מעי גס גם מליוני מליוני חיידקים ידידותיים, הורגים חיידקים שאנחנו לא אוהבים, עוזרים לחלק מהויטמינים בצורה שאנחנו עוד לא כ"כ מבינים, מפרקים דברים שאנחנו לא יכולים לפרק.
בפעימה להרגיש את התאים הלבנים מגינים עלינו. את המערכות המתוסבכות הללו שמפטרלות בגוף ומחפשות את מה שעושה לנו רע. חיידקים, תאים נגועי וירוס, תאים סוררים שרוצים להפוך לגידול - שפיר או ממאיר. כיצד כל כמה רגעים, אחד למיליון כפול מליון, תא מורד כזה מצליח להתגבר על המנגנונים הטבעיים. והנה באים תאים לבנים, ובום. מוחקים אותו. גורמים לו להתחרר. מסמנים אותו לפירוק, לאכילה. ושוב, אין דברים מתים. רק דברים שמתפרקים.
נשימה.
נכנסים פנימה. הנה תא. תא רגיל. לו ממברנה וגרעין וליזוזום, לו גולג'י ורשת אנדופלסמטית. לו מיטוכונדריה. להרגיש איך כל רגע שאנחנו נושמים, הגליקוליזה וממנה מעגל קרבס לא מפסיקים לפעול. אינספור מולקולות קטנות שאפשר לזכור כבר בע"פ אם טיפה מתאמצים. הכל כדי שיהיה תוצר כמעט מושלם בשביל יצירת אנרגיה משופרת. כזו שנותנת לנו חיים. כזו שבמקום לתת תוצר כמו אלכוהול כדי להמשיך מעגל, נותנת לנו פשוט פחמן דו חמצני, ועוד כח.
נכנסים פנימה. הנה הגרעין. הנה הגנים שלנו, מסודרים בשורות אינסופיות של נוקלאוטידים. קידודי החלבונים כולם בגופנו וקידודים שומרים נוספים וקידודים שעוד לא הבנו. סדר אינסופי של סוד. ורז גדול הוא, ושלא כמו הפסוקים של אבוחצירא, אותם לא ניתן לשנות. זוהי קדושתנו המובנת ביותר בכך שאין לנו איך להבינה עד תום עדיין.
נשיפה.
עכשיו אנחנו מודעים יותר ויותר לתאים. לפעילותם הסינכרוניסטית. הנה מוחנו, על מליאירדי פוטנציאלי הפעולה שלו. שומר מידע שאין לנו ידע כיצד הוא שומר אותן. אינסוף סינפסות שכל כולן מכוונות אותנו לאינטגרציה. זו סינפסה שגורמת לי לחשוב על אבוחצירא, ווטסון וקריק, מעגל קרבס, קרישנה ודו דיאז ואום יחדיו. אולי מספר סינפסות. הנה ההיפותלמוס שולט על חום גופנו. הנה התלמוס שולט על חושינו. הנה המדולה מורה לנו לנשום. הנה הAREA POSTERMA מזהה רעלים וגורם לנו מדי פעם לרפלקס הקאה. הנה הגרעין הונטיקולרי שגורם לנו להיות רעבים או שבעים. הנה האמיגדלה, אם הזיכרון. הנה המערכת הלימבית והמרכז הדופימנרגי. הנה העונג שלנו. הנה האנדורפינים והרצפטורים האופיאטים או הקניבנואידים. ואת רזיהם טרם הבנו.
כל כולם יחד בשירה אחת.
כל כולם אום
כל כולם א מ ש
כל כולם אהבה ושירה אחת.
כל פעימה, כל נשימה, בהרמוניה. ללא נסיון להיות חזק יותר או חלש יותר. לפעול לפי מה שצריך לפעול, לא פחות ולא יותר.
הדברים זורמים, נושקים, אוהבים.
לקום.
להמשיך קאטה.
להמשיך בתנועות.
להמשיך לזוז.
להיות חלק.
להיות תא, אבל להיות אתה.
שלא כמו תא, אנחנו באפשרות הזו להיות מודעים. להפסיק לפעמים, ולהזכר בכך שאנחנו קיימים, ושאנחנו מורכבים.
התא לא יכול להפסיק ולהזכיר לעצמו שהוא מורכב מחלקים אחרים - מאטומים, מולקולות, חלבונים, שומנים, ספינגוליפידים.
התודעה שלנו כן. הג'יוואטמה, קטנה יותר מכל תא ומכל חלקיק פלנק, היא הזכות שלנו להבין זאת.
יהא רועא קדמך
אנת הוא ריבון כל דעלמין
אום נאמאה שיוואיה, אום נאמאה ראמה
ללכת
ללכת
ללכת עוד
ללכת מעבר.
הדרך אינה הדרך,
וזה כל היופי.
*
זו רק דרך אחת מיני רבות,
זהו רק נצח אפשרי שחוזר על עצמו בתוך עצמו ותו לא.
האמונה אינה חייבת להיות בקדושה עליונה מכך -
די בקיום הפשוט ביותר של כל אחד מאיתנו כדי להבין איזה פלא הוא זה שמרכיב, כל שבריר שנייה מאיתנו.
וברגע שמבינים את זה
ומבינים מחד, כי המורכבות הזו יכולה לעבוד - ואנחנו יכולים להבין אותה - בהרמוניה.
מאידך, גם ההרמוניה הזו לא מושלמת. אבל היא עובדת וזה מספיק טוב.
ועוד, כי אמנם אם התודעה מספיק חזקה כדי להיות מודעת לכל זה, אולי היא חזקה גם לעשות עוד דברים.
לחקור עוד
להסתקרן
לאהוב
את עצמנו. לעשות, בשביל עצמנו.
להיות חזקים מספיק, כדי לשנות את מה שאנחנו רוצים לשנות. את מה שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מצליחים לשנות, וחלקנו מרגישים זאת לרוב.
לנתק עצמך מפחד - לתאים אין פחד, להתפרק ולחזור; להשתחזר ולחזור.
לנתק עצמך מבושה - כולנו פועמים, כולנו נושמים, כולנו זוכרים, כולנו צברי פוטנציאלי פעולה ותגובות חומצה בסיס, כולנו מנקים את הרעל שלנו, ומוציאים את שאריותנו יום יום.
כולנו פירורים מיוחדים ונפלאים ביקום שמנסה להתקרב אך מצליח רק להתרחק יותר ויותר.
זו חולשתנו
זה כוחנו.
*
הוי דורגה, אם יקום,
קבלי קיומנו באהבה, המשיכי אותנו בהדהוד הקדוש.
אום.
דו דיאז.
*
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
