אולי כבר כתבתי על זה פוסט. קצת לא איכפת לי כי בא לי לפרוק את זה.
הערב נופל ותשעה באב מתחיל. בשנים אחרות משהו בי היה תופס צל קודר יחסית. ההזדהות ההדדית עם האבל הלאומי הנושן הייתה דומיננטית מאד, ברורה, מוחצת. לא כי בהכרח התחנכתי על כתלי הצום או האחדות הלאומית הזו כמו שפשוט קיבלתי אותה כחלק ברור משגרת הבית והקהילה והתנועה ומה לא. בעיקר כשהולכים לבית הכנסת ויושבים על הכסאות הקטנים, וכשלמדתי לקרוא עם טעמים גם השתתפתי בקריאה של המגילה, נחשף לטקסטי הזוועות של ירמיהו (כביכול). כן, זה היה חלק. עכשיו כבר לפחות שלוש שנים כבר לא.
וזה לא רק שם. בט' באב זה מתבטא הכי חזק, בייחוד כשהלך הרוח ברחוב ובמכללה ובכל מקום הוא בעצם, אלה שצמים ואלה שלא. בארץ יש הקצנה די ברורה בין דת"לים והלאה על הסקאלה לבין חילונים. אנשים שחיו כמוני בעצם, נדירים מאד. הקהילות המתקדמות (קונסרבטיבים, רפורמים ושות') לא מכילים הרבה אנשים. גם מי שהיו איתי בתנועה לא היו לגמרי שם, לא כולם לפחות - והרוב חיים באיזור ירושלים בקהילות שלהם עם האנשים שלהם, אנגלוסקסים למהדרין ולא קשורים אליי בשום צורה ולהגיד את האמת גם לא כ"כ מעניינים אותי. זה לא שהקהילה בשנים האחרונות גרמה לי להתקרב באיזשהו רצון. לעזאזל, מה הקשר שלי בין אנשים עגמומיים קשיי יום שמדברים ספרדית כל היום (לפחות אצלנו), וזה רוב הקהילה או הקבועים של הקהילה כרגע? אבל נו, מילא. זה לא שאני לא אוהב אותם. אני אוהב, מאד. אבל גם שלוש שנים מרחק נותנות את שלהן.
ט' באב לא נתפס אצלי יותר כיום אבל, לא מרגיש את זה כבר. אולי כי התרחקתי מהמשמעות הזו, של אבל לאומי כשאני לא יכול להגיד בפה מלא שיש על מה להתאבל. לא, אני לא חולם על תיקון בית מקדש. אני לא רוצה יהדות פרקטית שכזו, שדורשת קורבנות פיזיים. מובן, יאמרו אורתודוקסים - זה לא שאתה שולט בזה. זו ההלכה. בסדר. אז כנראה שיש סיבה שהתרחקתי מההלכה, ומזהות שההלכה אינהרנטית בה לחלוטין. האם זה כי אני רוצה להקל על עצמי את החיים? נניח. האם אני מאמין בפה מלא שיש טעם למלא אחר הלכה באופן עיוור ואבסולוטי, דוגמטי, כשאני יודע שיש דברים שהם מבחינתי האישית והמוסרית יהרג ובל יעבור (מיזוגניה/שובניזם, הנצחת מעמדות ויחסי כוחות לא הוגנים, קסנופוביה, חוסר סובלנות, ארכאיות משתמרת וכו')? וודאי שלא.
לא כשאני מביט ורואה - הנה, העם היהודי לא חרב; הוא חזק מאי פעם. הוא משגשג. מעבר לכך, הוא משגשג על אדמות עם זר שהן גם אדמותיו שלו; ובמקום לנסות לפתור, לקבל, הוא ממשיך להאשים, ממשיך לקחת לעיתים את מה שלא בדיוק שלו, או לא רק שלו. אמר יפה לייבוביץ' - זה לא עניין של להחזיר את השטחים הכבושים, כי אין בדיוק למי - זה עניין של לצאת ממצב שבו אתה שולט על אוכלוסיה של כמה, 2.5 מליון? (כבר לא זוכר את המספרים) אנשים שהם לא אזרחים של המדינה שלך, אתה לא באמת רוצה שהם יהיו אזרחים של המדינה שלך, והם לא רוצים להיות חלק ממדינה שלא מייצגת אותם, ובצדק. אז לא. אני לא יכול לחשוב על האבדן ועל החורבן שלי כשאני מביט מסביב ורואה בדיוק את ההפך. החורבן שלי כבר לא כאן. עברנו אותו. רבי יהודה הנשיא ניסה, באמת שניסה, להעיף את זה מהתודעה שלנו, עוד אז - ו"לתקן" את האבל. ניסה. אך העם זקוק לעצבותו כדי להרגיש יחד, במקום בשמחתו. שיהיה.
ומצד שני אני מתבאס ומתעצב מכך שאני כבר לא מרגיש את הדחף הזה להתגבר כארי ולהניח תפילין, להתעטף בטלית. להרגיש את ההתבדלות הנפלאה הזו, את הקדושה הפרטית בינך לבין עצמך לבין הבורא/ת ת/יברך. מתעצב ובכל זאת. אני שמח יותר ממה שאני רואה כיום. אני שמח יותר להאזין למנטרות בודהיסטיות ולחשוב על חמלה. לנסות לתרגל אותה. לתרגל אמפתיה ואף מעבר אליה - אולי זה מסר טיפולי חדש שצריך - חמלה. לא משנה. אני סוטה.
סופו של יום אין כאן ויכוח. נכון, זה לא דאורייתא, אבל זה מנהג ארוך וסימלי אודות חוסר החיבור של עם באשר הוא עם. ואני רק מנתק את עצמי יותר ויותר מזה. האם זה סימפטום לאולטרא-קיפטליזם, ליכולת הזו של התרבות עכשיו לנתק את העצמי מכל מה שלא מוכלל בעצמי הזה? לא יודע. שאלה קשה, ואולי עונה על עצמה כשאני חושב לעצמי שזה לא כזה משנה לי כבר. ייתכן, ובגלל הדיעות עצמן וההתבגרות האישית למול טקסטים והלכי רוח ומחשבות נגרם אצלי נזק בלתי הפיך בתודעה הלאומית - והשנאה שלי לעיקרון של "לאומיות" באופן כללי מתבטאת יותר ויותר, כך שגם את הרציונל של דברים שהם סגורים לחלוטין למועדון המצומצם הזה של "עם" או "לאום" שלי (שבמקרה של מדינת ישראל העסק הזה מקבל תפניות בעייתיות הרבה יותר מדי באופן תכוף) - אני כבר מסרב לאכלס בתוככי נפשי.
אז אני פשוט מתעצל מלנסות להחזיר קשר כשכבר אני מרגיש שהוא אבד לגמרי.
אולי זו סוג של פרידה.
ואולי זה גם ישתנה, תלוי מה יקרה.
כמו שרון חברי הטוב אמר, אני מנתץ את האלילים שלי כל פעם מחדש.
*
אהבות עד,
צום קל למי שלא מרגיש כמוני וגו'
שנזכה לבשורות ישועות נחמות וקצת פחות לחות לעזאזל
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
