אל מול ענני האבק של שלושת השנים האחרונות אני נמצא שוב במקום בו אני לוקח אוויר עמוק אל מול שגרה נוספת של כלום. אחרי סופ"ש נפלא בחברת אחד מהחברים הכי טובים שאי פעם היו ויהיו לי, אחרי רגעים נפלאים שוב על השניר, מטר מהנקודה הקבועה שלי, עם בדיוק כמות הבירות והחום שאדם צריך, אני מוצא את עצמי בשבוע תפר.
שבוע של כלום.
שבוע בו המטלות הכי גדולות שלי הן הקלטות סקיצות עבור חבר (הולך ככה ככה), מחשבות על העתיד, לקרוא לשכן לסדר את הברז המזדיין ואולי את השקעים בקיר שיצאו, ללכת לדואר ולסדר את היתרה בבנק.. אני שוב מוצא את עצמי לא מצליח להתנתק ממעגל האימה הנוראי של להתעורר-ב11-לבזבז-זמן-בפייס-ובהירוז. אני חושב שזה סממן של כל מיני דברים, כמו בלאגן מתקדם, וחוסר הרצון הזמני שלי למצות את הזמן.
הייתה שנה ארוכה, קשה, לא פשוטה בכלל.
שנה שבה מצאתי את עצמי מטפל, מסיים תואר, מסיים עוד 50~ נ"ז שלקחו את הדם שלי. ממוצע סופי של 84.5. יותר מהבגרויות שלי. פחחח. אדיר.
אז ממתינים.
נחפש ריהוט לדירה, אולי כיוון מגניב לעיצוב מינמליסטי משהו. חשבתי על הכיוון הדאואיסטי - ד'או או טיין על הקיר, אגרטל עם פרח אחד מתחלף כל כמה ימים או שבועות.
אז מצאנו דירה ככל הנראה, אגב. ב"ה.
ואני מנסה לפרוק, לפרוק את אווירת הכלום, את הנכאים, את בזבזת הזמן הזו שהורגת אותי ואני רק מתמכר אליה יותר ויותר. אותו חבר נורא טוב שהיה בסופ"ש הוא פעלתן לא פחות ממני, אדם שמכור ללחץ ולאפינפרין של עשייה כל הזמן. וזה מצחיק, הסברתי לו, איך ש50% מהזמן שלי אני מצליח להשקיע ביעילות מטורפת, לנהל כמה פרוייקטים בו"ז, להצליח ברובם - בין אם זה לכתוב סקירות מדעיות, או דברים אחרים בתשלום, לנגן, ללמוד דברים (אתמול למדתי קצת ערבית, הידד), לעבוד בתמלול, נסיעות לת"א עם חיפושי הדירות ומה לא.. ומהצד השני אני 50% מהזמן בפייס, בבלוגים, בהירוז, בפורנו, לא יודע. מבזבז את הזמן.
מדהים.
עדיין בהכחשה שאני אשכרה סיימתי את התואר הזה,
ואשכרה מתחיל אחד חדש,
ואשכרה הולך ללמד ברידמן,
ואשכרה הולך לחתום על ספקות (בתנאים מזדיינים לגמרי) ביוניליבר,
ואשכרה הולך לעבור לת"א,
ואשכרה ממשיך עוד עם זוגתי בחצי מהמחייה כפול במחיר,
ואשכרה..
אשכרה..
אהח.
אני באמת מדקן.
אך הוטשתי ממלחמות,
טריטון שיש בלוי מסער
בין זרמי תהומות. (את שלושת השורות האחרונות אני מצטט, ייטס).
ואמנם דברים דינם להעלם,
ואמנם דברים יתפוררו בסופו של יום,
ובינתיים אני נהנה מהזריחות והשקיעות ומשאר הפירורים הנפלאים הללו.
מי ייתן ואני אוכל להמשיך לרבוץ באי מעש ולהרגיש רע וטוב מזה עוד הרבה זמן (טוב, אולי לא הרבה, אבל מילא)
מי ייתן ואני אוכל להמשיך לשבת על גדות השניר עם הרבה יותר מדי בירה עם אנשים ראויים לכך.
כן יהי רצון.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
