בעוד מתארגנים אט אט לעבר תקופת שינויים מגניבה לאללה, כולל מעבר דירה, סידורים לקראת תואר-שני-מנחה-אוניברסיטה-ביורוקרטיה וצרות אחרות, אני נזכר בפלייליסט הסיום שלי, אותו אני שומר כבר כמה שנים לקראת כל תקופת סיום בחיים האלה.
Pelican - Sirius
האלבום הראשון של פוסט-רוק/פוסט-מטאל שהורדתי אי פעם היה זה שגם שמו רשום בצד כאחד ההמנונים שלי. פליקאן - 'וגרונינו יזמנו את ההפשרה'.
הוא בין היצירות, אלבומים, איך שלא נקרא לזה - שמסמל אצלי כמה שיותר דברים. צבעים, רגשות, קשת שלמה של תודעה. לכל שיר בו יש לי זמן ועת ועונה, וסיריוס - השיר שחותם את האלבום - הוא שיר סיום אידאלי. הכח שבו הוא באיטיות המופגנת לקראת הסוף, הריטנוטו המודגש הזה. הסולם, רה מז'ור, הוא טעם האופטימיות שלי. הוא מסמל אצלי את כל מה שטוב בסיום - השלמה, אופוריה, גאווה, קבלה, זרימה, אהבה, ויאללה. הלאה. האינסטרומנטליות שלו היא עדות לכמה שאת כל עולמי, עיתים, אני חווה ללא שום שימוש במילה, אם כי רק בצליל - בתנודת האוויר, בהרמוניה, ותו לא. להמחשה - עצם הרה מז'ור עצמו, בין אם כאקורד לבין אם כסולם, נותנים לי הרבה יותר מבד"כ.
Alter Bridge - One Day Remains
הייתי פעם חופר על השיר הזה, בתור אחד האלבומים הטובים יותר שיש לרוק "כבד" (מה לעזאזל?) או למטאל-גבולי-כזה או אחר, כשאין ספק שהגיטריסט המוביל והזמר כאן גורמים ללהקה להיות חתיכת דבר נהדר. השיר הזה ספציפית נגע בי בגלל הריף הראשוני, לה מז'ור חביב, קופצנות טבעית ואנרגיות מתפרצות טובות, לא מוגזמות. ובעיקר השורות הבנאליות החביבות המרגיעות של הפזמון:
"'Cause I see in you More than you'll ever know And I ask you, "Why You question the strength inside?" And you need to know How it feels to be alive"
יש בזה משהו מאד, מאד מנחם. ולכן בכל נקודה בה הרגשתי שזהו, אני עובר עוד מכשול, אני מזכיר לי - "ואתה צריך לדעת, כיצד זה מרגיש להיות חי".
מנדלסון - סימפוניה מס' 4, "האיטלקית", פרק ראשון
למן הפעמים הראשונות ששמעתי את הסימפוניה הזו, זיהיתי בה אך רגש אחד. אופטימיות. אופטימות חסרת מעצורים. האיטלקיות המובלעת לתוך הגרמניות של מנדלסון, אותו טעם פסטה-פיצה-רוטב-עגבניות אותו הגרמנים ובראשם ואגנר שנאו למדי, היא זו שנותנת כ"כ הרבה טעם כאן, וטעם נפלא. תחושת הקיץ, השמש, החום, השמחה המתפרצת של הנושא הראשי של הפרק הראשון הנפלא הזה, הוא עדות לכל מה שנפלא, ססגוני, צבעוני, שמח. לכן אני שומר את הסימפוניה הזו לרגעים כאלו, שאני רוצה להנציח בהם בדיוק את התחושות האלה - קיץ, ים, לחות מזדרגגת, אנשים שמחים, אושר, דברים טובים. כמה מקרי, גם כאן הסולם הוא לה מז'ור. אני כא-זה עבד להרמוניה שזה מדהים.
Tommy Emmanuel - I've Always Thought of You
טומי עמנואל הוא הגיטריסט הראשון שבאמת אהבתי כגיטריסט שלא הייתי זקוק לדבר בלתו. אחריו באו ויצ'נטה אמיגו, פאקו, טומטיטו והרבה אחרים. אבל טומי תמיד יהיה הראשון. אולי כי הוא הכי תמים. המוזיקה שלו לא מסובכת מדי, מצד שני גם לא פשוטה. לגיטריסטים היא חתיכת עבודה טכנית, אבל רעיונית מוזיקלית הוא לא הקשה ביותר שאני יכול לחשוב עליו. אבל כן בין הדברים היפים. אני אזכור תמיד את הרגע ששמעתי אותו פעם ראשונה, באוטו של יוראי (המניאק ידע תמיד לתת אחלה פלייליסטים באוטו שלו, באמת, והוא בכלל לא מוזיקאי), וזה השיר השני מאותו אלבום ששמעתי - Only - שהוא אלבום נהדר ופשוט נפלא. נוגע איפה שצריך.
גם השיר הזה משתייך אצלי לתחושת הסיום. ולו רק כי הוא אופטימי ונפלא ואני לא מרבה לשמוע אותו יותר מדי.
*
זה פחות או יותר הפלייליסט. הורדתי את 75-74 של הקונלס כי הוא טאקי מדי וכי לאחרונה הבנתי שאני לא באמת סובל את השיר הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
