מעבר לזה שאני לא יודע לרכב על אופניים (כבר הוזכר פה?),
האם אני היחיד במדינה הזו, שלא באמת איכפת לו שאיינשטיין הלך לעולמו?
לא מעבר לזקנה שמתה לפניו או אחריו, מדברים דומים פחות או יותר?
כלומר, כן, הוא נכס צאן ברזל כזה, אבל מהסוג הרשמי. בערך כמו שאדם מן השורה יגיד שבאך או מוצרט או בטהובן הם נכסי צאן ברזל,
אבל רוב הסיכויים שאין לו שמץ של מושג למה לעזאזל באך הוא באך (וזה בסדר, כמובן) אבל בדיוק מאותה סיבה אני לא כזה מבין למה אריק אינשטיין היה ויהיה נכס צאן ברזל. הוא שר רגוע, צנוע, מופנם ושקט, סבבה; הוא אחראי במידת מה על מהפכה שקרתה זמן רב טרם נוצרתי ולא השפיעה על הטעם המוזיקלי שלי כי גם ככה התרחקתי מהדברים הפופולאריים שהמדינה הזו מציעה מוזיקלית (עניין של טעם), אבל וואלה, המוות שלו כאן סוחט מעמד של "מר"ן חילוני" כמו שכינה את זה ידיד בפייסוש.
בסופו של יום, כמוזיקאי, תמיד יש לי בעיה עם ההערצה וההערכה שנותנים לזמרים. אולי כי הם כביכול החוליה המקשרת בין ה"לא-מובן-בהכרח" (הרמוניה, התפתחות מלודיה, שטויות פלצניות אחרות שהן כל חיי המוזיקליים) לבין ה"אההה! הבנתי!" נוסח המילים וההגשה. ובתור מוזיקאי תמיד שנאתי את הרציונל הזה של "הגשה" והתעקשות מזדרגגת על ליריקה, עם כמה שאני אוהב מילים באופן שונה לגמרי. ויכול להיות שכאן קבור הכלב.
ידידה טובה שלי, משוררת נפלאה ואישה נפלאה באופן כללי, קעקעה לרגלה את המשפט המדהים "אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר" מתוך "עטור מצחך". שכתב אברהם חלפי, שהלחין יוני רכטר, ושבמקרה שר, איינשטיין. עכשיו נכון, הביצוע הכי מוכר וזכור בהיסטוריה יהיה שלו ושל כמה שליוו אותו, וספציפית הצניעות הרגילה שלו. סבבה. אבל מעבר לזה? אני תמיד אתן את הקרדיט לכותב השיר ז"ל ולמלחין שלו, שהוא באמת גאון מבחינתי בכמה רמות מעבר לרוב מה שהארץ הזו אי פעם הצמיחה.
אבל איפשהו, אני פשוט לא מזדהה. מרגיש לי מוזר גם שכ"כ, כ"כ הרבה אנשים אחרים, מכל הקשתות השונות והגוונים היפים של התרבות כאן מזדהים יותר ויותר עם זה. אבל הי, אם זה מה שהם מרגישים, מי אני שאבקר אותם.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ובעיקר שידע שלווה, נחת, והרבה מאד ספורט שם למעלה, כי זה מה שהוא בסה"כ רצה לפי הראיונות שלו.
אהבות עד
ואם אתם מתאבלים - שלא תדעו עוד צער לאומי שכזה,
צרי