אני לא זוכר אם כתבתי כאן או במקום אחר עד כמה שזה נפלא שיש ספר של בוקובסקי בשירותים. בעצם על זה האנק הזקן היה רוצה שנקרא, על קקי, על זוהמה, צואות. מעבר לכך, תמיד נפלא לי עד כמה יש ביני לבינו דברים דומים ושונים. קצת מתיימר להגיד את זה ממרום הרבע מאה שכיסיתי למול החיים המפוארים בזוהמתם שלו. בסה"כ, צ'ארלס בוקובסקי נהנה בסדר יורד מהדברים הבאים - אלכוהול והימורים, סקס מזדמן, מוזיקה קלאסית, וכל שאר הדברים שקיימים, כולל הכתיבה שלו. כשהמאחרון - קרי, שאר הדברים שקיימים כולל הכתיבה שלו - הוא לא כ"כ נהנה. הוא בעיקר שתה והימר, הימר ושתה, ובאמצע הזדיין עם מה שהוא יכל להזדיין איתו - יהיונה אלו נשים מהמעמד הגבוה שנהנו מהקסם והשנינות הגועלית או זונות זקנות שהוא הכיר במקרה כזה או אחר.
ואני רואה שם בבואה בדיוק לאותם רגעים שהדבר היחיד שמעניין אותי בכל העולם ואחותו הצולעת זה הטעם של הוויסקי, או כמה מהר הפיינט הזה ייגמר וירד לי בגרון. זה, ובזמנים אחרים - עד כמה מהר אני אזדיין הלילה.
אבל כאן אני קצת שונה מהאנק. אני אוהב אלכוהול, מאד, כן. אבל אני לא אוהב לעשות כלום ורק לשתות. אני איש טקסי, יהודון מאז ומתמיד. אני מייחס את ההנאות ההדוניות שמזיזות את הדופאמין קדימה בעיקר לרגעים. למעשה, התזמון, בקטעים האלה, הוא קריטי לי. אני לא אשמע את Sirius של פליקאן אלא אם כן סיימתי משהו בחיי, וזה הדין גם לאוקטט במי במול מז'ור של מנדלסון אותו אני אשמע רק בתקופה ממש מאושרת או רומנטית או אביבית. אותו הדין לוויסקי יקר. רק עם אנשים טובים וראויים, או ביומולדת לבד, או אחרי אירוע מספיק שווה. אבל הכל צריך להיות עצים יותר, קרי, להתאסף, עם שלל הדופאמין שקיים, להתחזק. לחזק ולתחזק. רק כך.
כרגע אני ממש לא בתקופה כזו. לא היומולדת, ולא כלום בעצם. אני פשוט לא בתקופה כזו. השילוב הזה של תואר שני במקום קר ומנוכר (כ"כ ההפך מתל חי), כשאני לא מרגיש שאני בכלל במצב להשקיע משהו; עבודה מדהימה ונהדרת אבל כזו שבאה במחזורים קצרים, קצרים מדי; עבודה נוספת שגוזלת לא המון זמן אבל כן גוזלת זמן (לפחות ממירה אותו בכסף, ובלי הרבה מאמץ אני חייב להודות); ומחקר שמתקדם בעצלתיים ובתקופות של בומים אדירים.. אבל כל שאר הדברים שאפשר לקרוא להם חלק ממני, חלק אינטגרלי ממש - כתיבה, טיפול, ובעיקר מוזיקה - אין לי פנאי לזה.
וזה קצת הורג אותי.
מה גם שבגלל שאני בעצם עוסק כל הזמן במשהו שונה (יום ראשון אני מלמד, יום שני אני עושה שיעורים או עובד, יום שלישי ורביעי אני באוני' ועובד, יום חמישי אני מלמד ועובד, סופ"שים אני מנסה לחיות...וכיוצב'), אם לא שונה בתכלית לגמרי - גורם לי לפיזור.
עמיתי למחקר ולעבודה ובכלל, היקר לי פחות או יותר מכל - היה בדיוק במצב הזה. למעשה הוא בדיוק במצב הזה. לאורו הלכתי בשנה ג' וכך הגעתי להווה הבאמת מבטיח והטוב שלי, כאילו, אני לא יכול להגיד שרע לי במיוחד, או שההווה הזה לא מבטיח לי המון דברים טובים בעתיד - קריירה זעירא של הוראה זה אחלה ונהדר ועושה לי כ"כ טוב בהרבה מובנים (וגם לחשבון בנק, כי זה כסף טוב); התואר שני בגיל צעיר זה גם מצויין, עד כמה שאני לא סובל את רוב הדרך, המחקר עלול להיות פורץ דרך, וכן הלאה. באמת שטוב.
אבל מפוזר.
והפיזור הזה לא כיף.
אותו עמית הגיע רק עכשיו בערך לסוג של ארץ מובטחת. עבודה בסיסית עם משכורת גבוהה ומאמץ בינוני עד נמוך בתור עובד איזו חברת תוספים (תועמלנות טובה), טיפול מהון להון וחתירה לקליניקה פרטית (לוקח זמן), וכמו שזה נראה הוא מתחיל להרצות באקדמיה (ארץ הילדים הגדולים באמת) (בערך). כשיהיה זמן ויהיה כסף ויהיה מה, הוא יחזור גם לחקור לדוקטורט כמו שתכננו, בינתיים יורד מזה לאט לאט. לדעתי צעד נכון. בדיוק כמו שהוא לא מזמן חזר קצת לבית של ההורים כדי להתארגן על עצמו. גם הגיוני. לא קל, המקצוע המזדיין הזה שלנו, לא קל בכלל להתמצא ולהתפרנס ולזרום איתו. אבל משתדלים. איכשהו מסתדרים. בייחוד כשאני רואה חבר אחר טוב שמצליח לקבל הרבה מאד הצעות מעניינות עם משכורות מעניינות, כשהוא לצערי, ויתר על תואר שני (מה שבדיעבד נראה כמו אחת ההחלטות היותר טובות שהוא עשה).
ואני? לא בדיוק מדשדש. אבל מתפזר. מתפזר נורא.
אבל ממש אוהב את הכיוון אליו המחקר שלי הולך,
ממש אוהב את העבודה שלי,
ובסה"כ אני אוהב את מה שיכול לצאת ממני, מה שיכול לצאת מהיכולות המקצועיות שלי.
ויודע שהזמן לטובתי, עדיין.
רק צריך להמשיך לצעוד.
גאטה,גאטה,פראגאטה,פראסטמגטה בודהיסוואה.
ולזכור לא לקחת את התואר הזה יותר מדי ברצינות. לא לפחות את הקורסים. לא מעניינת אותי הצטיינות או התלבטות. מעניין אותי לעשות דברים כמו שצריך. אני גם ככה בולט ומצטיין ממקומות אחרים. לא הצטיינתי בלימודים - אבל כולם זוכרים ומכירים אותי בתל חי מכל הסיבות הנכונות (טוב, לרוב); לא הצטיינתי בתיכון, אבל ניצלתי את הזמן הזה הכי טוב שאפשר ולמדתי מה שאפשר מהמורים הטובים באמת; לא הצטיינתי בצבא, במקום הלכתי להיות בשירות לאומי ובאלו"ט ושם עשיתי משהו הרבה יותר חשוב מהצטיינות.
ובדיוק באותו קו אני ממשיך. אז אני לא מלגאי מטורף עם ממוצע פסיכוטי? FUCK IT, אני מתחיל מחקר מ0 שהולך לחקור את אחד הדברים ה-חמים, כשאני עובד עם מנחה שהוא פסיכופאת בדיוק כמוני, ויש לי כמיה מעולה איתו. FUCK IT ALL.
מפוזר או לא,
דרך הבלוג הזה קל לראות שבסה"כ, הרוב בסדר.
אז בוקובסקי נשאר בשירותים, נשאר ההפוגה הפיזור הזה, ההפוגה שמזכירה שלפעמים אפשר גם לזרוק הכל, את כל החיים שלך לאסלה, ושטעמה של בירה, ברתולין זר וריר זר ואי הפסקה של זריקת זין - גם זה משהו, לפחות שאפשר להמיר אותו למשהו כתוב.
ואני נשאר עם הרצון הזה לשתות וויסקי טוב עם האדם הנכון ובזמן הנכון.
אבל כרגע, אני אפילו לא מסוגל לחשוב על לשתות אחרי השתייה שהייתה בשלשום-יומולדת. גוועלד.
הו וול.
כמה טוב שיש בלוג,לפעמים, לעשות הערכות מצב.
אהבותעד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
