השפיל, צורה מס' 7?

אז אין לי שום דבר יותר מדי טוב לעשות.

אז חושב על פוסט אינטלגנטי כמו הזה שיצר באזזז לכתוב. על מה נותר? על טבעונות? על לפרסם את המחקר כשהחלטנו שעוד לא מפרסמים אותו?

על הלימודים? על ההוראה? על החששות מהעתיד הזה של פברואר מרץ, בלי כיתה? של יולי אוגוסט בלי כיתה? בלי מלגה?

אלוהים אדירים, אינסוף דאגות, ואני כרגיל, חוזר על עצמי, באותו מוטיב מחורבן.

אבל לפחות יש לי חצי מוהוק.

בהמתנה לאחי הגדול, שיבוא בטח בדקות הקרובות, או הדקות האחרי קרובות, ונצא לבירה, אחרי הרבה זמן שלא יצאנו. ומעניין מה יהיה. ואולי נלך למקום הקבוע שלי, נבקר את אבי הברמן החתיך והנהדר, או משהו כזה. ואולי לא. אולי נלך לטנג'יר ונבקר את הברמן האחר שאני בידידות טובה איתו. ואולי..

ואולי..

אני כבר באמת לא יודע,

ומרגיש כ"כ מותש אחרי שבאמת ישנתי דפוק הלילה, התעוררתי ב6, הלכתי ללמד, התשתי את עצמי מעבר, דפקתי וואחד שואו, הגעתי לבית של ההורים, אכלתי משהו, וקרסתי.

אני בתקופה ארוכה של להתיש את עצמי, שוב, כמה מפתיע, בעצם נהנה מרוב הדקות האפשריות, ומחכה שהחלקים המשעממים יותר יסתיימו. ושדברים נוספים יבואו.

כך זה בעצם להעביר חיים. לחכות שעוד ועוד פיסות יעברו.

ועכשיו רק למצוא רעיונות קוהורנטיים טובים לכתוב עליהם פוסטים טובים שאולי יגרמו לאנשים לחשוב.

היום עדנה, אחת הזקיינעס מהקורס שלי, אמרה לי שאני עושה עבודה חשובה, גם אם היא לא מגישה עבודות או מקבלת ציונים. ויש בזה משהו חביב ממש.

ויש בזה משהו גם משחרר שברידמן הם לא צריכים לעשות עבודות באמת, אלה שבאים לקורס וחצי. אני מרתק אותם, משאיר אותם, משתדל להשאיר אותם לעוד. ואני רוצה להגיד בתוך תוכי - תנו לי עוד קורסים על תזונה והם יבואו.

תנו לי לתת להם את זה בראבק, ואני אגרום להם להתאהב באפידמיולוגיה אפילו. כי אני פאקינג יכול.

אני באמת נהנה מזה וזה נהדר.

אז בעצם רגע, מה הייתה הפואנטה של עדנה? אה כן. הרעיון היה שבעצם אם אני מצליח לעשות טוב ככה, אולי גם דרך כתיבת פוסטים קוהרנטיים ולא שטויות יומני-היקר-קצת-זבל-לי-עכשיו-אנא-טפל-בכך-מצ"ב-האקסל-לטיפולך-המהיר-והמסור-אודה-אהבות-צרי, נעשה קצת טוב בעולם.

בסופו של דבר זה הדבר הכי טוב שיש.

למול אנשים שמרוויחים הון בהייטק, וחברים טובים יותר או פחות שנמצאים במקום הזה - אני פאקינג מאושר מכך שאני יודע שהנגיעה האישית שלי בכמה אנשים עושה להם טוב.

פשוט טוב.

עכשיו רק לעבוד על הפיילוט עם שותפי היקר ולראות דברים צומחים.

בקטע של המחקר זה אגב, אחד הדברים האדירים, ויש מצב גם שיתנו לנו להרצות את זה לתלחיניקים, שזה בשבילי אמאמאשל הסגירת מעגל שעוד לא צריך לסגור בכלל.

אבל לחשוב על זה שמלהפגש עם בנאדם, ולשבת איתו יחד ולהגיד, "יש לנו רעיון טוב, בוא נבנה אותו", ואז שבועות אחר שבועות אחר שבועות להפגש איתו ולהיות בעיר הכי טובה ביקום אבל לא לצאת מחדר שינה/עבודה, ולא להפסיק לכתוב, ולהעלות רעיונות, ולהגיד רגע אולי מחקר כזה רגע אולי מחקר כזה אולי ככה אולי פה אולי שם.. לכתוב ולכתוב ועוד לכתוב. אבל בעיקר לשבת בסלון על קפה ולדבר, לא להפסיק להעלות רעיונות. לא להפסיק לנסות לפתח את זה. להרים יוזמה שהיא מחקר שהוא יוזמה שהוא מחקר. מטא מחקר, קראנו לזה. מעבר.

ואז הצענו את זה. ואוי כמה רדיפות היו לנו, וכמה נייסנו להשיג מימון ולא הצלחנו. אבל צרפנו איתנו פסיכופאתיים שכן יזרמו על זה.

וזרמו על זה.

והעלו את זה.

פוסט מלא על זה כשיהיה מותר לי לדבר על זה יותר. עכשיו יש בעיות אבטחה ותהיות אם להעלות את זה לכלל הציבור או לאו. בינתיים דממת אלחוט.

אבל אם מישהו קורא את זה עכשיו,

נא לזכור מסר שעוד אחזור עליו:

חלומות נוטים להתגשם כשעובדים מספיק בכיוון. זה לא דורש עבודה מטורפת בהכרח, אבל זה אף פעם לא מזיק. יש דברים ששווה למות בשבילם. 

ואז זה קורה. הרגע הקטע הזה בו אתה קולט שכן, כנראה הצלחת. דברים כנראה מוצלחים בסוף. לא מושלם, בסדר. שום דבר לא מושלם. אבל דברים קורים, ולפעמים הדברים הנכונים קורים.

וכשזה קורה, 

לא חשוב מה קורה מסביב.

זה האושר.

בדיוק כמו לשמוע מונולוג שלך משוחק אי שם, ואפילו זוכה באיזו תחרות;

או יצירה שלך מנוגנת, אולי ע"י אחרים;

או מישהו אומר לך פשוט תודה;

אבל גם שמשהו שהאמנת בו, שדמיינת, חשבת שאולי יתקיים - והנה - קם הוא לתחייה מול עינך.

דברים כאלה קורים.

אינשאללה גם לכם.

אהבות

צרי