לקום בבוקר שישי. אין דאגות אמיתיות על הראש, לא עכשיו לפחות, לא בשעות הקרובות לעזאזל.
להתקלח טוב, ללבוש משהו סביר. משקפי שמש והחוצה עם השק של ויגן פרנדלי ואזניות.
ללכת דרך שינקין. לעבור בכמה חנויות שם לראות אם יש סחורה חדשה ומגניבה ששווה לקנות, אם לא עכשיו, אז מתישהו. ביד שנייה של הוינטאג' לראות אם אולי יש משהו להמליץ עליו לטל.
שוק הכרמל.
דבר ראשון להנות משטף האנשים. זה המקום האהוב עליי בת"א, בערך 10 דק' הליכה ממני כיום, 13 דק' בעדינות. שטף האנשים הוא ממכר. אינסוף אנשים ששוטפים אותך ממקום למקום, אבל כולם תל אביביים, אז זה לא כמו ב"ש או ק"ש שאין בעיות לגעת או אין בעיות להמעך - כולם אבל כולם שומרים ממך מרחק יעני אתה וכולם אותו מטען חשמלי. אתה וכולם זה מים ושמן ולהפך. כל אחד הוא מים בים של שמן, כל אחד הוא שמן בים של מים. מדהים.
מגיע לבסטה האהובה העליי, האיש הנחמד, הבסטה פחות או יותר הראשונה מהרגע שאתה עובר את כל הדוכני זבל הרגילים. ליד האיש עם התבלינים.
ממלא את השק, משלם מחיר סביר לגמרי. אין על הגמבות שלו, לא יודע מי החקלאי שלו - אין על הגמבות שלו. מחפש עדיין את זה שיש לו את העגבניות הכי טובות. מילא.
ממשיך עוד קצת, צומת. מימין חומוס הכרמל. 10 שקל לישיבה, 12 לקחת. זה לא החומוס הכי טוב (האהוב עליי הוא זה שמתחת לבית, באסם, לא נחמני), אבל יחסית למחיר שלו הוא מעולה ויותר מזה. בכ"ז מצטיידים, כי אין כמו חומוס איכות לקחת הביתה.
משמאל, דוכן הבירות של הכרמל. יושבים לפיינט של חתול שמן. אומרים שלום לאנשים הרגילים. בדרך קונים עוד איזה שליש שני שליש ויותר, תלוי כמה כסף בא לי לבזבז, תלוי כמה צורך יש לי בבירות איכות. אם יהיה לי צורך להרשים אנשים או משהו כזה, ו88 ש"ח פנויים, זה אחד מהדברים שאני אעשה.
ממשיך מהצומת הזו או הלאה לבית הקפה להצטייד באחלה בחלה של קפה ובבקלאוות אובר-פרייסד לגמרי (הטובות באמת בכלל לא נמצאות בת"א; הטובות ביותר שאכלתי בינתיים נמצאות בכלל בנצרת), אבל הקפה? אהח..הקפה. לא יותר מ30 שקל ואפילו פחות בשביל מספיק סיבובים על הפילטר. וגם כן לשבת שם, על הבקלאוות או בלי אחרי חומוס ובירה.. שלמות.
משם ממשיכים דווקא לנחלה. אין כמו יום שישי בנחלה. דוכנים והפתעות ושיגוזים ואנשים ואני מתלהב מזה כל פעם כמו ילד קטן, כאילו שבחיים שלי לא הייתי בנחלה, כאילו שבחיים שלי לא ראיתי ליצן רחוב או מוזיקאי חוצות או אנשים שיושבים בבית קפה נחמד או דוכני מלאכת יד יפים יותר ויפים פחות. והכי אני מתרגש, מהרבעייה שליד רחוב גרונזברג שמנגנת כל מיני שטויות בד"כ. פנטזיה -שמתישהו אחת מהן תנגן רבעייה של שוסטקוביץ', ואני אהיה שם לשמוע את זה, כמובן.
משם חותך לאלנבי. ההמולה הרגילה של אלנבי, אהובי. דוסטוייבסקי ספרים. ללכת פנימה, להסתכל על המדפון הקטן של השירה. פעם אחרונה מצאתי שם שלוש מחזות קטנים של בקט שחשבתי שלעולם לא אמצא, וספר של רילקה. תרגום די ישן אבל שווה את זה. פאקינג, איי.
מתקדם על אלנבי. ממשיך לאלנבי יהודה לוי. מאפיית הטאבון. לא הכי מטורפת שראיתי בחיי, לא מתקרב ללחם של השמנות מכפר סאלד, אבל לבקש את הלחם המלא המגניב שלהם פרוס זה עדיין אחלה. בחנוכה יש להם גם מלא סופגניות. למרות שנראה לי שהכבד שלי מנסה להתאושש מיצור היתר של הכולסטרול דמאז.
משם חוזרים הביתה. עוצרים אצל מהשמו מהמשקאות ליד הדליקטסן על יהודה לוי. בודקים אם יש מבצע שווה, גג קונים איזה יין זול ישראלי חביב, או איזה קיאנטי חביב לשבת.
עוצרים אצל באסם. ממש מתחת לבית. המסבחה הכי טובה שאכלתי באיזור. וזין על יפו, אין לי כח להדרים עד לשם. בכל זאת, למול החומוס שמולו - חומוס נחמני - לדעתי לגמרי לוקח.
ומשם, אם יש כח ללכת, ואם הטנג'יר עוד לא התפוצץ כמו עורק של סכרתי שהרגע עשה על האש - אין כמו לשבת על עראק עם ברמן שזוכר אותך (ולאו דווקא לטובה). ולחתוך חזרה למעלה ולמות קצת יותר.
הייאוש בהחלט לא נוח יותר כאן, אבל הוא נראה יותר טוב.
ובהחלט, מדי פעם, ורוב ימי השישי להעביר ככה - סגולה לארנק מתרוקן, כבד משמין ובעיקר חיים טובים ומאושרים.
אבל באמת שזה רק שבריר קטן ונפלא מכל מה שהעיר הנהדרת הזו לימדה אותי. ועוד אלו אופציות סחיות, וכ"כ בנאליות, מה שתיארתי כאן. ובכ"ז, על הזין הגדרות - סחי לא סחי מגניב לא מגניב - כ"כ טוב לי מהרגעים האלה שלמי איכפת לעזאזל. בטח אחרי 3 שנים בצפון, רחוק מכל זה. רחוק מאנשים, רחוק משפע, רחוק מכ"כ הרבה גיוון. אז כן, היה לי את הבזלת בדפנה והיה לי את הנחל והיה לי את בלו באס. אבל לא היה לי את כל זה ככה. איך אפשר עוד לצעוק את זה - כמה שזה עושה לי טוב, לעזאזל.
מאחל לכולכם טקסים שכאלו, במידה כזו או אחרת.
או דברים שכאלו - דרכים קטנות לצעוד בהן.
הרבה אהבה,
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
