לעצמי בגיל 15,
או לעצמי מתישהו, קודם.
לעצמי בתיכון, שדואג מהירידה מה4-5 יחידות ל4 יחידות;
לעצמי בתיכון, דואג מנכשלים כאלו ואחרים באזרחות או מה;
לעצמי בצבא, דואג מתפקיד לא טוב, דואג מלא לתפקד כבורג;
לעצמי בצבא, שנייה וחצי לפני היציאה משם;
לעצמי לפני התואר, בפסיכומטרי, בעבודות;
לעצמי בתואר ראשון, דואג מהעתיד הכ"כ לא ברור והכ"כ דפוק.
לעצמי ביסודי, לפני התיכון, חוטף מכות מאנשים אקראיים שכבר לא רלוונטיים.
לעצמי של אז.
מהעצמי של היום, גיל 25 וכמה ימים, 2014.
מתוך - שיעור במבוא לאפידמיולוגיה, עטוף באנשים שלא מבינים יותר מדי מה אומרים להם, כשאתה אשכרה מצליח.
(הבלחה אחת לדברים שעוד לא למדנו וסופסוף אני מרגיש שאני עושה כאן משהו מעבר ללבזבז את הזמן, לא חשוב, בשביל זה אני כותב פוסט).
אז כן.
לעצמי של אז.
זיינו לך את השכל. הפחידו אותך סתם. כיוונו אותך באמצעים לא מעודכנים. כיוונו אותך לתכנון עתיד לא רלוונטי לעתיד כמו שהוא. שיקרו לך בפרצוף, לא בכוונת זדון או מרוע, אלא נטו, מטמטום יחסי, מחוסר יכולת להבין מה הולך מסביב.
לא מתוך חוסר הבנה טאוטולוגי או מתוך משהו אחר חוץ מבורות. בעיקר טכנולוגית. ובעיקר, אי אדפטציה לעולם שממזמן לא משחק בחוקים שניסו להתוות לך. אמרו לך שאקדמיה זה טוב? שטויות. בולשיט. חרטא. אוטודידקטיקה היא זו שהצילה אותך מגורל של בינוניות מחשבתית, והיא זו שתמשיך לייחד אותך בתור מטפל, בתור אדם, בתור חוקר, בתור חושב, בתור מהשתרוצה. אז אתה לא מכיר את הסיכומים בע"פ? אז הציונים שלך לא משהו? אל תדאג, הם לא יביאו אותך לשום מקום טוב. גג לאיזו מלגונת, אבל אל תדאג, את העבודות השוות שיכניסו לך הרבה יותר כסף מכל מלגה אפשרית - אתה מגיע לשם בעיקר לבד. דרך הרבה מזל, וקצת פלפל. ואומץ. הרבה אומץ. זה ישתלם לך.
אומץ, אוטודידקטיות, ולסמוך על מה שההגיון פועל לפיו. לא, ציונים לא פועלים לפי הגיון, הם לא תרמו לך ולא היו תורמים, קרוב לוודאי. האקדמיה משקרת לך רוב הזמן, משאירה אותך באיזה מגדל שן. העולם הרבה יותר מורכב וצבעוני ומגניב ואנשים לא חושבים בביורוקרטיה מעפנה.
תמשיך איך שאתה. תמשיך ואל תסתכל אחורה יותר מדי, פן תהפוך לנציב מלח. תסתכל למטה על הפרחים ולמעלה על הכוכבים ותתבונן בצדדים ובפנים של העוברים והשבים. הם נהדרים. בני אנוש זה אחלה דבר. יש טיפשים בינהם, כן, אבל גם הטיפשים מקסימים ונהדרים וחכמים ממך בכ"כ הרבה דברים אחרים.
אז התוו לך את זה. אז ניסו להפוך אותך לפסנתרן טוב כשאתה לא אמור להיות כזה, או לא מתפקד טוב ככזה. עשו את זה גם בשיטות קלאסיות שלא עובדות עליך. הפחדה וענישה, תוך מניפולציות רגשיות א-לה-שנות השישים. אל תעלב, המורה שלך לפסנתר חונכה אז. היא רגילה גם ללמד ילדים קטנים.
אמא שלך פספסה. זה בסדר, זאת לא אשמתה, היא בסה"כ ניסתה לעשות הכל ממה שהיא יודעת שהוא עתיד טוב לך. עוד כמה שנים תלמד אפידמיולוגיה. תלמד איך לקרוא נתונים באמת. אל תדאג, היית מגיע לשם גם אם לא היית משקיע עשירית מהכלום שהשקעת (אעלק השקעת). המסר הוא כרגיל - אין לך טעם לחרוש. בשביל מה, ציונים טובים? אם זה לא בדם שלך להיות בהיי טק, נניח, אז לא תהיה בהייטק - אם היית כופה על עצמך, מה טוב היית מביא לעולם הזה? רווחה כספית? ביג פאקינג וופ. אתה עושה הרבה יותר טוב לעולם הזה ממה שאתה מסוגל לראות, וטוב שכך. כי זה העיקר. גם עכשיו, כשאתה בתיכון, כשאתה אוזן קשבת לאלה שאף פעם לא מקשיבים להם, אתה עושה הרבה יותר טוב.
גם עכשיו, כשאתה בתיכון, מתהולל, מזדיין, משתכר - אתה לומד את החיים האלה הכי טוב. הרבה יותר טוב מרוב עמיתי הגיל שלך (שאתה מכיר, לפחות מהתיכון או מהחבר'ה או מהקונסרבטוריון) שיעברו את מה שאתה עברת אולי בגיל 22, תו"כ שהם גם אונסים איזו ילדה בת 17. במקרה שלך, לא. עברת את זה אז. אתה גם תלמד להשים את זה מאחוריך. את זה, ואת כל הזעם, ואת כל השנאה. כן. גם את הכעס על אמא. כי עשית נכון, ועפת מהבית מיד איך שהסתיים התיכון. והופסהלהדופסהלה אתה מחסל את כל הכאב. אתה מתגבר על זה. אתה מתבגר. חאלס.
אל תתרגש יותר מדי. תמשיך לשמוע את הלב שלך יותר חזק מכולם. קרוב לוודאי בסוף שהוא צודק. ואם הוא טועה - הוא יהיה צודק בזמן אחר ובמקום אחר, בטח הרבה יותר ממה שאחרים יגידו. כשהם לא במקום שלך, ולכן בכל מה שקשור לזרימה שלך, לתודעה שלך, ליקום שלך, לחוויה שלך הם בחזקת בורים. וגם באופן כללי אנשים שינסו לזרוק לך מה לעשות יפספסו לגמרי, לגמרי לגמרי. וזה בסדר שהם מפספסים, הם צודקים אולי לעולם שלהם, קרוב לוודאי שכן - כי זו הזרימה שלהם, התודעה שלהם, היקום שלהם והחוויה שלהם וזה בסדר גמור.
תמשיך להפסיק לצפות. זה טוב. אחלה הרגל. עוזר לך מאד. גם אם מישהו נותן לך תחזית מאד טובה, תזכור שעלולים לדפוק אותך. הנה, אני כבר אזהיר מראש - אל תצפה שהתואר באפידמיולוגיה יהיה מגניב. הוא לא. המחקר אחלה. המחקר מרגש. המחקר מחדש. הקורסים הם בדיוק כמו תואר ראשון שזה כמעט כמו התיכון רק בלי מורות צעקניות, אבל פלוס מינוס חומר אנושי די חופף. המזל הוא - אתה לא היחיד שחושב חמש דקות קדימה. יש עוד כמה כאלה. ומוצלחים ממך. ואין דבר יותר טוב מלהודות בקטנות שלך מול אנשים שבאמת שווים את המחמאות האלה.
תמשיך להנות מכל רגע. עשית כמה החלטות נכונות. דברים שיראו לך הכי מהפכניים יתבררו כהחלטות כ"כ נכונות. היציאה מהצבא שלך? נכונה. ההמשך לאלו"ט? נכון. החזרה והפרידה משירה? נכונים. אתה כל פעם אוסף לקחים. אגב, אל תעשה שום דבר שיצריך ממך מעבר לשעה למען פוליטיקה פנימית מקצועית. אתה תקלל כ"כ הרבה שאנשים יחשבו שחזרת לגיל 14 שוב. וחבל.
תמשיך, תמשיך, אל תפסיק. תמשיך. אתה כנראה עושה מספיק טוב אם הכל כ"כ מסתדר. גג תקרוס. פסדר. כולם קורסים. אז תהיה פיניקס.
רק אל תפסיק לנגן.
אף פעם.
אף פעם.
אל תפסיק.
אל תפסיק לכתוב.
אל תפסיק.
אל
תפסיק.
*
אהבות
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
