כשהייתי בן 16, והבלוג הזה זוכר את זה טוב (אם אתם ממש משועממים אתם מוזמנים להסתכל בעצמכם, זה שם, ואנחנו מדברים על איזור 2005) - אהבתי נורא מבוגרות. הייתי גם שרמוטה מוצהרת, אהבתי מאד את התשומת לב, את הנצחונות המדומים, את תחושת השליטה, את השובע המיני, מה לא. היה תענוג משהו, מעבר לזה שככל הנראה פגעתי בכמה וכמה נשים וגברים במהלך התקופה הזו. פסדר, התבגרות. מאד אהבתי, כאמור, מובגרות. 2,3 שנים ומעלה. הרגשתי כ"כ בוגר וכ"כ אינטלגנט (ידעתי להגיד שאני קורא את מרסל פרוסט! וכו'), כבר היו לי ניצנים בודהיסטיים וביקורתיים בנשמה (עם המון חתירה לאושר נצחי שמבוסס על סוגסטיה וסובייקטיביות, יאיי!) וכל מיני שטויות אחרות. אבל זה לא שינה את זה. הייתי בן 16. דיברתי כמו בן 16. התנהגתי כמו בן 16. אינטלגנט? אפשרי. אינטלקטואל-דמי-קולו? יש מצב. אבל בן 16.
הנשים שהייתי איתן, חלקן, לא היו בנות 16. העניין הוא שכל מי שמעבר לגיל הזה ועדיין רוצה, משום מה, בן 16 במערכת יחסים איתה, כשהוא עוד שרמוטה - ובכן, זה לא שמשהו שם פתולוגי, אבל זה בהחלט אומר חסך, אומר דרשני. ובהחלט, לפחות כמה מאלו, ובכן, לא הייתי הקטין הראשון שלהן, וגם לא האחרון. אכן, נחתתי דאז על דפוסים מסויימים, וכשזה לא היה דפוס - זו הייתה פתולוגיה, וכשזו לא הייתה פתולוגיה וגם כשכן וגם כשלא - זה בעיקר העיד על חסך.
כי מי לעזאזל המבוגרת, בת 20+, אחרי צבא/ש"ל/חוויות מעצבות, אחרי כל הבבל"ת של תיכון והחברתיות המרובדת משהו בתיכון, וכן הלאה, שתרצה ילד בן 16, שלא סגור על עצמו, לא מבין עדיין אהבה-לא-אהבה-מאוהב-כן-מאוהב-מה-לעזאזל למען ה'?!
אנקדוטה שתיים.
הבלוג הזה זוכר והמציאות זוכרת שמבערך נובמבר 07' עד מאי 08' מצאתי את עצמי במערכת יחסים עם קטינה. אז הייתי אמנם לא רחוק מהקטינות בעצמי - הייתי בן 18, על גבול ה19. היא הייתה בת 14 על גבול 15. תאכלס, זה היה מערכת יחסים של בגיר עם קטינה. תאכלס שבתאכלס, מובן שהיא ענתה על אותם התירוצים הרגילים של אלה שמצדדים במערכות יחסים נטולות התייחסות לגיל - היא מאד אינטלגנטית, מאד בוגרת לגילה (עם יציאות כאלו ואחרות שלא מעידות על כך אבל מה שהיה היה), מאד זה ומאד פה ומאד שם ואהבתי אותה באמת ובתמים והייתי מאוהב בה באמת ובתמים ועדיין אני חולה עליה ולדעתי היא אדם נפלא ומיוחד. אבל הייתה לנו מערכת יחסים שבין השאר כן נפלה על המשתנה הזה, שהוא פשוט משתנה דומינו. הוא משתנה עם שורשים עמוקים שמצמיחים הרבה מאד פרחי רוע. הפרש הגילאים כן גרם לזה, שאמנם לא הייתי כזה רחוק ממנה, אבל הפער בין העולמות הכריע את הכף היטב. אמנם צבא הוא העולם הראשון אחרי עולם התיכון וההתבגרות הסקינס-משהו שעובר היום המתבגר/ת הממוצע/ת, אבל הוא עולם שונה בתכלית. הפער בין תפיסות העולם שנוצר כתוצאה מכך יכול להוביל למקומות לא טובים.
והוא אכן, בסופו של יום, מוטט את הקשר. לא רק זה, כמובן, גם השונות האישית, איך אומרים.
אבל מה שכן - זו הייתה מערכת יחסים נהדרת, שבסופו של יום הייתה מאד יציבה ומאד טובה, ונגמרה על מי מנוחות. הפרידה לא הייתה טראגית, היא התגברה עליי נהדר ושנינו עדיין בקשר סבבה לגמרי אחד עם השני, הגם שזה לא יומיומי או מה.
ככה שהייתי בשני העולמות. הייתי עם קטינה אחת לפחות במערכת יחסים, והייתי הקטין בהרבה אחרות. גם עכשיו אני במערכת יחסים שאני הצעיר (בשנתיים) מהפרטנרית.
אבל היום לא הייתי יוצא עם ילדה בת 15. גם לא 17. גם לא 18 ככל הנראה. עדיף שלא חיילת.
כי בשלב מסויים הפער בין העולמות כבר מטשטש ודופק הכל. כי המטענים שכל אחד מביא לקשר עלולים להתלקח וממש, ממש לא להסתדר. כי כל עולם יש לו את הדרישות שלו ואת המגבלות שלו ולפיכך לא תמיד האמפתיה קלה. אני לא יודע איך הייתי שורד תואר ראשון בתזונה במערכת יחסים עם מישהי שלא עושה תואר ראשון בתזונה, או בעצם לא עושה תואר ראשון בכלל - תחושת ההזנחה וחוסר הפניות הייתה מהדהדת כמו יללות תנים - מעצבנת ובלתי נסבלת במיוחד, ברקע, מטשטשת שינה ומטשטשת הכל. אני לא יודע איך אני הייתי עכשיו במערכת יחסים עם מישהי שנניח בקורס קצינים עם זמינות אפס, או בתואר ראשון קשה אחר - ונעלמת. הרי אני הייתי נשאר עם פער גדול.
זה לא אומר שזה נוסחא. כלומר, בקטע הזה, זה לא נוסחתי. יכול מאד להיות שיש אנשים שיכולים לגרום לזה לעבוד. אולי. אבל קרוב לוודאי שהפער התודעתי ידפוק.
לעומת זאת יש אספקט נוסף. וזה האספקט המוסרי.
ילדות בנות 15,16,17, לפעמים גם 18, עדיין בתקופת עיצוב התודעה הרשמי. קרוב לוודאי שהן מתמודדות עם הפרעה כזו או אחרת, מאובחנת או על גבול האבחון - דו קוטבית, אובססיבית, הפרעת אכילה כזו או אחרת, דימוי גוף ירוד, וכו'. הבלאגן ההורמונלי, יחד עם כל מה שתרבות המערב מצליחה לתרגם לילדות ("תהיו זונות! ותשנאו את עצמכן!" בעיקר) - יוצר תנאי גידול נהדרים להפרעות האלה, ובעיקר, צריך לזכור - זו עדיין תקופת צמיחה וגדילה. סקס? סבבה, כן, אבל עדיף עם מישהו בקבוצת השווים או קרוב אליה. מישהו שמבין אתכן ושאתן סומכות עליו.
אבל בחור בן 23, 25, שמוצא את עצמו עם ילדה בת 17 - אחי, מה נסגר? היא ילדה. היא עדיין מתבגרת. היא מתמודדת. זה לא אומר שהיא טיפשה, זה לא אומר שהיא חלשה, זה לא אומר שום דבר. זה רק אומר שהיא עדיין שואלת שאלות. גם אם היא בטוחה שהיא הכי בוגרת בעולם - גם אם היא בוגרת יותר ממך (מה שקורה הרבה פעמים, אם לא רוב המקרים) במובנים מסויימים - היא עוד מאגדת, תופרת, תוהה לגבי המושגים שלה, בייחוד כלפי אהבה, מערכת יחסים, אמון, תקשורת. חכה. תן לה זמן לפרוח. תן לה זמן בלי להתמודד עם כל הזבל שאנחנו מביאים איתנו בתור אנשים בוגרים, שכבר די מצפים, במודע או לא במודע, שמי שאיתנו יבין על מה לעזאזל אנחנו מדברים, ויתרגם כמה שיותר נכון את מה שאנחנו עושים. חראם. אתה יודע טוב טוב שאנחנו בד"כ מביאים איתנו כמות אדירה של זבל. אז כן, יכול להיות ש..פיזיולוגית, פיזית, קונספטואלית - המין איתה יהיה אלוהי. כן, יש מצב שהיא בקטע של שאילת שאלות גם בעניין הגבולות גזרה המיניים שלה, אז היא תזרום עם כל השפלה שלא תביא לה, טריק BDSM שלא תקריץ מאיפשהו, וגם יש מצב שהיא תסכים לדמם מהפטמות אם תבקש יפה. וואו. אדיר. סבבה, אבל בחייאת, הבוקר אח"כ. לך תגרום לה להתמודד עם זה. לך תגרום לה להתמודד איתך. בטח אם זה רק זיון כזה או אחר. ובעצם גם בטח אם זו מערכת יחסים עם בנאדם שכבר חווה דבר, שניים, עשר. יותר. בנאדם שעכשיו חווה את העולם הזה של לימודים גבוהים או עבודה, ולחץ של מינוס בבנק, וארנונה לשלם, ולא לאחר לעבודה, ולהתנהג אחרת עם חברים חברות הורים משפחה אנשים ובכלל. ולא לחוות את כל השטויות שגיל התבגרות מוצלח כולל בתוכו. אתה כבר סגרת תקופה כזו. היא לא. תן לה, בחייאת ראבאק, תן לה להתפרע, להנות, לעשות את השטויות עם החברים חברות שלה. חכה לה אם זה כ"כ חשוב לך. אבל אל תתפתה. זה פשוט לא נכון.
זכרו, לוליטה זה סיפור יפה עם סוף רע. וגם נבוקוב לא כתב דברים יותר מדי טובים חוץ מזה, לא לפחות ממה שאני קראתי.
יאללה,
איך אומר טליק? תהיו טובים.
אהבות עד ופז,
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
