השפיל, צורה מס' 7?

לפחות שלוש אמונות שפעם האמנתי בהם בכל ליבי.

הסמול בוגדני, ערבים זה עם שלא מחונך לשלום, ולכן מצווה עלינו מלחמה איתם עד כלות. הו, כמה שהאמנתי במשפטים מסוג זה פעם. ואז הצבא קרה. עכשיו, זה לא שהייתי בקרבי, או קרוב מספיק למחסומים, על מנת שאוכל לתת עדות ממקור ראשון. לא. אבל ראיתי מה הולך בצבא, ראיתי מה הלך הרוח, וגם התחלתי להבין מכל סביבתי שכן הייתה במחסום, או כן הייתה בפעילות מבצעית, מה בעצם הולך. ואז דברים מתחילים לחלחל. וכן, ההתרחקות ממערכת החינוך, ומאנשים שהיו תקועים על הדוגמות שמחנכים אליהם (ובינהם עליונות לאומית, בלעדיות על השואה, ובאופן כללי ייחוד כזה או אחר) - גרמו לי להתרחק מהקונספטים הללו ולאמץ אחרים, שאני עד היום מרגיש שהם יותר נכונים לי, שלא נאמר, נכונים במובן מסויים לאנושות, או לשאיפה לשגשוגה ככלל, ולא כאנושות המובדלת ע"י יישויות דמיוניות דוגמת לאום או מדינה (או לא בדיוק מדומיינת, שרירותית - חוזה בין עם לבין מוסד שהוא בונה, וכו'). לאט לאט חומת השנאה נסדקה והתחלתי להבין מה שנים של מערכת חינוך, אמא עם פרנויות של תסמונת דור שני, ובעיקר - עיוורון מוחלט לגבי מה שקורה בפועל, גורמים לבנאדם לחשוב ולפעול. ואז זה השתנה. ומימין קיצוני, התחלתי להצביע מרצ. קורה.

אני בחיים אל אעבור לת"א. היו לי על זה כמה פוסטים, ואת האמת, את האמונה הזו זנחתי היטב רק כאשר בפועל, עברתי לתל אביב. רק כאשר בפועל חייתי כאן, הבנתי מה כל הזמן אמרו לי. פאקינג שיט, אני מאושר פה ברמות אחרות.

אני בחיים לא אהיה מאושר במונוגמיה. וזה מצחיק, כי מאז שהתחלתי להיות מונוגמיסט, אי אז בסביבות 2006, ינואר או פברואר, פחות או יותר רוב הזמן הפכתי למונוגמיסט. אחרי נופר, כמה שבועות אח"כ, שירה, ואחרי כמה חודשים של שרמוטיות קצרה, בר, ואחריה עדי, וכן הלאה, עד טל. כשבאמצע תקופות השרמוטיות התקצרו והתקצרו להן עד שנותרתי כך עם טל, ואני מאושר. וכאן חשבתי שיהיה לי משהו עמוק ויותר אינטלגנטי לכתוב על זה, אבל כנראה שהקפה לא עובד, או שלא אכלתי מספיק, כי משום מה, אני לא מצליח להוציא ולהסביר למה לעזאזל אני חושב שטוב לי עכשיו. כלומר, אני יודע שטוב לי. אני בטוח שטוב לי. תמיד יכול להיות יותר טוב, תמיד מסתכלים וחושבים על גיוון, אבל כרגע בשלב הזה של החיים שלי, אחרי שפגעתי בכ"כ הרבה, אחרי שבגדתי מספיק, אחרי שעשיתי די רוע - הגיע הזמן לנוח, להגיע לשלווה, להגיע לשקט.

וזה בדיוק מה שמונוגמיה מסמלת לי, או לפחות מה שיש לי עם טל.

שקט,

שלווה,

פנאי,

בלי כאבי ראש מיותרים, כשאין לי באמת כח להרפתקאות צד, וכשרק בא לי, המציאות מראה לי בדיוק למה לא הכי כדאי לי.

לעזאזל, הפוסט הזה היה יכול להיות הרבה יותר מגינב. למה אני כותב כמו זבל עכשיו :(?

מילא.

אולי נערוך אותו או נכתוב אחד יותר טוב, או כמה, יותר טובים.

נראה.

אהבותעד

צרי