השפיל, צורה מס' 7?

כל כך הרבה דברים

לרצות

להשיג

לכבוש

להוריק חרב

לשכוח שבעצם אלו רצונות הרודפים

והחכמה היא לא להיות הרודף

ולא להיות הנרדף;

ומעבר לכך, חוץ מזה שקצת חזרתי לדבר מלכות, כשמסתבר שהם מוציאים אותו בPDF עכשיו, והטאבלט קורא אותו יופי -

אני נגעל לגמרי מהפיד שלי בפייסבוק,

כמויות הטמטומת, הבנאליות, הנסיון הנואש להראות אנושי, להראות בעל חמלה, בעיקר להראות, הכל מתבסס על סביב הייצוג ואך ורק הייצוג, אך ורק מסמן ומסתמן ולא יותר מזה.

תמונות שרק מנסות להשתכפל עם אנשים אחרים - ארוחות, כלניות, מתנות ולנטיין, אותן מימרות, אותם דברים, טקסים שחוזרים על עצמם, כולם מנסים ללכת לאותה הטבלה, לאותו נהר, לאותה שירה.

מות האינדווידואליות - הפיכתה למטא אינדווידואליות - או בעצם, לקולקטיביזם אינדווידואלי, אוקסימורון שמשמעותו אחת - אני ייחודי, אני אני, בדיוק כמו כולם.

נגעל, ובכל זאת מודה בזה,

לא באמת מצליח לצאת מזה,

ולפעמים גם לא באמת רוצה לצאת מזה.

בהמשך לפסקה הראשונה, זוגתי אומרת שיש לי תסביך מסויים עם עשייה ועם היחס כלפי עצמי אליה. אולי זה נובע מהאנטי-הישגיות שלי ומחוסר הרצון הבולט שלי להשוויץ בהישגיות או להתהדר בנוצות לא לי. כלומר, אני מודה בזה בריש גלי. אני לא סובל ציונים. לא מת על זה, לא מחפש להשוויץ כמה אני תותח כשאני מקבל ציון טוב או רע וזה לא מעניין אותי. מעניינות אותי שורות תחתונות. עשיה אמיתית, ובעיקר, עשיית הטוב לאנשים. זה מה שמעניין וזה מה שמגניב. ועם זאת יש לי עם זה קומפלקס. שאולי ראשיתו כן נטועה בקונספט הזה של ציונים, בדחף הזה לרצות את האמא היהודיה הפולניה הקבועה, וכן הלאה.

אולי.

קומפלקס דפוק לגמרי, ובכל זאת, אני מוצא את עצמי חצאי ימים וימים שלמים לא מצליח לקום מהספה, לא מצליח לצאת מהסבב הנוראי הזה של פייסבוק-בלוגים-סדרות-שטויות-אחרות. לא מצליח.

תוהה למה, ובו זמנית, מבין את הפשט של זה - כי אני רוצה לנוח.

כי אני עושה הרבה, אבל בכ"ז, רוצה לנוח.

אנקדוטה - 

על שלושה דברים אני מקבל "מה?!" מהציבור.

על השם שלי ("איך אמרת שקוראים לך?!")

על התחום שלי במחקר ("אפי..מ..מה??")

ועל איך שאני קורא לזוגתי ("זוגתי?! רגע, אישתך, חברה שלך..מה?!")

אחלה מה-ים לפתוח איתם הרצאה על אפידמיולוגיה, תזונה, ולמה מחקרים זה דבר מגניב שצריך קצת יותר להבין.

ללא נקודה בכלל,

פשוט רוצה לנוח.

ועוד בירה איי גס.

אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה.

רייט.

אהבות

שבתשלום

צרי