בול עץ הקפטן, יום ראשון, מרץ.
חודש אביבי שמתחיל כמו השטן, ואני תוהה לעצמי, למה אני מרגיש כמו דה ז'ה וו. בהבדל היחיד שאני בדירתי הקטנטנה והחביבה, שקט פה, החתול מחוק לגמרי על הספה אחרי עוד בוקר שוטטות בחוץ (ח-מוד שכמוהו!), אני אחרי יום עבודה סטנדרטי בתמלולים (כמה שעות מהבית, לא משהו רציני), ואני עדיין מרגיש טובע.
בדיוק כמו שאני מזיין את השכל על זה מאז שבערך עברתי לעיר הזו.
חצי נחמה - אסף הרגיש בדיוק אותו דבר עד לעבודה בפולטיים, וכמה הגיוני שבעצם אני ארגיש ככה. אני לפני סטאז', הר-בה לפני סטאז', כלומר, תמיד בהמתנה הזו של מתי-זה-כבר-יתחיל, כשהמתי הזה זה כמה חודשים אם לא שנים טובות (ותודה לך שוב משה"ב, אתה ממש הגיוני). אז בעצם יש לי מעין עצם בגרון שלא נותנת לי את הזכות הנפלאה הזו לעבוד בפולטיים בפרוייקט רציני לאורך זמן, חוץ מעבודות מזדמנות בפול טיים ובזבזת זמן אחרת.
נוסף על זה, הקשקשת הרגילה שלי, של איך לעזאזל אפשר לעבוד פולטיים כשאני בתואר שני, כלומר, כשלפחות יום אחד בשבוע, אם לא יום ושני שליש (בשביל ללמוד ושומו שמיים, לעסוק במשהו שמתחרז עם מחקר) אני צריך להיות באוניברסיטה. סמסטר ב' אגב ממשיך בקו של סמסטר א' - קורס וחצי מעניינים בערך, כל השאר בזבזת זמן שמשאירה אותי עם רצון לירות במישהו ואז בעצמי. אבל זה לא שהאנשים מסביב כ"כ גרועים. למעשה רובם די בסדר. לא שונים ביותר מדי מהחומר האנושי של תזונאיות. הם לא צריכים למות. מישהו וירטואלי צריך למות. כלומר, זה היה נחמד אם נניח בתרגולי סטטיסטיקה של הפוסט שעבר, היו קמות דמויות קרטון, סטייל האלה מהטירונות, והייתי יכול לירות בהן, במקום באלה שמסביבי.
אז כן.
אני טובע.
אבוד. או לפחות מרגיש אבוד. לא מצליח לעשות את כל מה שאני רוצה. לא מצליח לזוז. לא מצליח להתחיל, לא מצליח לנגן בכמות שאני רוצה ,לא מצליח.. לא, פשוט לא מצליח.
במקום מסויים הייתי רוצה פשוט לפרוש מכל זה, לולא הייתי יודע שאני עושה את זה בשביל משהו הרבה יותר גבוה ממני, ושכמו כל אחד אחר, אני אצטרך לחכות לבערך גיל 30 ומשהו כדי להתחיל להרוויח כמו בנאדם. אני רק יכול להודות לאלוקים שיש לי הורים שתומכים בי, ושהם הצליחו למנף לעצמם מספיק הון כדי להיות בורגנים בעלי דירות, מה שאומר שאולי העתיד שלי לא יהיה כזה גרוע. אני לא מפסיק להעסיק את עצמי באינסוף נתונים שרוב רובם הרי ילכו לעזאזל בסופו של יום. אני יכול לכתוב מכאן ועד מחרתיים כמה כסף יש סיכוי שארוויח אחרי הסטאז', או מה. אבל בסופו של דבר דברים יזרמו מעצמם. לא תכננתי את רידמן, לא תכננתי הרבה שטויות אחרות שקפצו ויקפצו הלאה ויקרו. ככה זה עם הזדמנויות. הן קורות. אין דרך לחזות את כלל המשתנים.
מה שכן היום הזה והתקופה הזו גרמה לי להרהר על חשיבותם של הפרטים הקטנים בסביבה שלך, אלו שאתה יכול לשנות, או להביא לשינויים שלהם ככאלה שהופכים לווקטורים המשפיעים על כל מיני דברים שאיכפת לך מהם. נניח אושר. אתה יכול להניח שהאושר שלך הוא ללא תנאי. כלומר, להיות מאושר, בלי קשר לאי אלו מערכות כוחות שמסתובבים סביבך. זו אחלה החלטה והיא עובדת טוב אם עובדים עליה. מנסיון.
אבל יש כל מיני דברים אחרים שבכל זאת לא שוקטים גם כשאתה באושר. נניח חרדות. נניח לחץ. ובייחוד פרנסה.
זה משהו שקשה מאד לוותר עליו, על העיקרון הזה - לדאוג שתמיד יהיה אוכל במקרר. ובכל מקרה, אנשים שלא מוכנים לעבור לצד הבודהיסטי של כל העסק, אולי כן יהיו מוכנים לקבל שינוי תפיסה כזה, כלומר, כזה שמסתכל על כמה שיותר משתנים בחיים שלהם ככאלה שבתוך רגרסיה כזו או אחרת, ליניארית, לוגיסטית, וואטאבר (הו, כמה שסטטיסטיקה השתלטה לי על החיים בלי שרציתי אפילו). אינסוף משתנים שמעקמים את הקו לצורה כזו או אחרת ויוצרים ממנה קו מתאר, קומפוזיציה, צורה, משהו.
ואם אפשר לזרום על דרך מסויימת להסתכל על כלל המשתנים הללו, ולראות איך כן אפשר לשנות אותם, כאשר מבודדים אותם - ואת אלו שאי אפשר לשנות, לקבל, לקבל ועוד פעם לקבל - אולי יש מכאן דרך מעניינת לתקשר עם מטופלים.
המממ.
מכל מקרה חשיבות הסביבה והתזמון בדברים היא קריטית. שנה שעברה למדתי גיטרה סופסוף, אחרי שנים שרציתי להמשיך עם מוזיקה בקו חדש ולא רק מפסונתר כי זה היה אפשרי. כי זה בא, באופן מצחיק, בצמוד (למרות שקודם באה הגיטרה ואז העסק הזה -) להתחלת ההוראת פסנתר שלי במתנ"ס בחצור. ולמדתי פאקינג פלמנקו אחרי ששנים רציתי. אמנם לא הפכתי להיות אדיר, אבל כמעט שנה של לימודים ואני אשכרה יודע לעשות משהו עם גיטרה. ויש לי גם בסיס מספיק טוב שאני אוכל תמיד להמשיך אותו בדרך זו או אחרת. כנ"ל כושר. היה לי נוח הרבה יותר לרוץ בק"ש מאשר כאן, משום מה. הרבה דברים היו נוחים יותר, אבל זה גם כשהייתה לי החירות לקום מוקדם יותר בבוקר, וקהילה קונסרבטיבית קרובה אליי. עכשיו אמנם יש את הדבר השני, אבל עדיין קשים שאר הדברים לביצוע נטו כי אין מה לעשות, אתה גר יחד עם מישהי וישן איתה באותה מיטה - זה לא פשוט עכשיו להעיר את המסכנה כל בוקר כדי שאלך ואעבוד את ה' בשמחה. צריך לאלתר עם זה משהו.
זה לא פשוט למצוא שיעורי יוגה וטאי צ'י כשאין את כל הכסף שבעולם עכשיו ספציפית לזה, כי פאקינג שכ"ד וחיים בת"א ושכ"ל שכבר אין לי מלגות שכונה לאלתר איתן.
לא. הרבה דברים הגיעו למצב הזה של פשוט לא נוח. דברים לא מסתדרים.
וזין. אני אדחה את מה שאני יכול למחר כי אני יכול.
כרגיל.
ומתי כל זה ישתנה?
מתי אני אלמד רוסית וערבית סופסוף?
מתי אני אנגן קבוע?
מתי אני אעשה ספורט? יוגה? טאי צ'י? משהו?
וואלה לא יודע.
מתישהו אני אשחרר ופשוט אבין שזה בסדר גם לטבוע כמה חודשים, בטח כשאני עובד/לומד/וכו' תו"כ.
לפחות מחר אני קצת מייעץ וביום רביעי מטפל. יאיי.
פאק איט אול קצת.
אהבות עד
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
