אז אדם שורף זמן.
מוריד מוזיקה חדשה, מחפש סדרות חדשות, ובעיקר, שם לב איך השמש משנה את גווני שמי המרום ככל שהלב פועם. התחושה המוזרה הזו של זמן, של התמשכות, של מעשה אחר מעשה - נשרפת לאיטה. יש משהו נפלא בזה.
אז זהו, זו הפואנטה המרכזית של הפוסט הזה. שריפת זמן. אני מחפש עוד דברים להוריד, עוד ספרים לצרוך, עוד ידע לשפעל, עוד חלומות להגשים או בעצם לעולם לא להגשים, רמזים לאסוף (האחרון שיצא לי לחזות בו - אדם גאון ומשוגע לגמרי מוסר את סודו הגדול ביותר לידיעת השפתות האדירה שהוא נוחל - לקרוא מילונים. בדיוק החתיכה החסרה בפאזל הלנשום-לדבר-לשים-לב-לדברים-שחוזרים-לעצמם-וזהו. מילונים. הא. כ"כ פשוט), ובעיקר, לחכות שקבצי עבודה ירדו, על מנת שאני אוכל לעבוד ולהפוך זמן לכסף.
אנקדוטה - מתן, סוכן הנדל"ן השאפתן לעתיד או להווה למעשה, מדבר כל הזמן על איך להפסיק את המשוואה הזו של להפוך זמן לכסף. אלא ליצור כסף דרך מדיום שאינו קשור לזמן, או יותר נכון, בפרופורציה כזו שזה ישתלם ולא יהיה דרוש בזמן. אבל הוא שוכח משהו. בין ירצה או לאו הרגעים עוברים. הזמן נחתך. אוקי, אז תעמול מעט יותר או פחות, בזמן או בעצבים, על מנת להגיע לאותו המצב הזה שגם כשאתה לא זז כלל, וגם כשאתה נושם בלבד - אתה מרוויח - יופי. אבל יש גבול ליכולת של אדם להאט את הזמן למול עצמו (ובעצם איך זה קשור למתן? אני לא יודע, אני נותן חירות), עד שמגיעים למרווחי הפלאנק, לזמני הפלאנק, לרגע הזה שבו הנצח הופך להיות בדיד, הגם שהוא כ"כ נצחי בפני עצמו.
שיהיה.
אופת' ברקע, DAMNATION (ואיך מתרגמים את המונח הזה? אבדון? קללון? קללות? קללה? עזאזליות?). 2003 שהזבל המדהים הזה יצא לאוויר העולם, מדגים שגם מטאליסטים קשוחים ופרוגרסיבים יכולים לעשות משהו שהוא פשוט מלנכולי, ובעיקר פשוט. אני זוכר שאחד הראשונים, או בעצם, הראשון, שהשמיע לי את הדיסק, היה משה. ובדיוק כמו הגאון הפסיכי שהכרתי לפני כמה ימים, גם משה הוא (או היה?) סוג של גאון פסיכוטי.
*שלג טלוויזיה, מעבירים ערוץ, הסיפור על משה*
את משה הכרתי כשסהר ר. זכורה-לטוב, כיום היפית לוחמנית ובוגרת (או לא? או מאסטרנטית?) ביולוגיה ימית (אני לא באמת יודע, אבל זה מעבר לניחוש מושכל) הביאה אותו דרך החצר של ביתי על מנת שאפגוש אותו. הוא היה בעל פרצוף עגמומי ורציני עד מאד ובעיקר עמד במטבח שלי ולא הגיב יותר מדי, עד שהתחיל לזמזם את המנגינות של סטאר וורז. הוא מאד אהב את סטארווארז,
ו..
אולי הסיפור על משה הוא לזמן אחר.
*
בדיוק באותו רגע שהשלג התחיל בטלוויזיה-בלוג-כאן בדיוק קיבלתי טלפון שקרא לי לבירה.
המנהג הנלוז הזה, של חמצון הכבד שלי בעוד כמה גרמים, ונסיון יפה להפוך את הגוש האדמדם הזה ללבנבן ואז לשחור עולה לי בהרבה דברים. סנטימנטים, סנטים, סטנים, זמן, אהבה, ובהוויה של יקום פיכח ולא יקום לא-ממש-פיכח.
אבל כמו שאמרתי לחברי אהובי האלכוהוליסט - העולם היה נורא מבאס, הגם בריא, לולא היה בו מעט שיכר.
הו, שיכר.
אולי הגיע הזמן שאני אתרכז יותר בכתיבה פה,
אתאמן בה גם כן,
למען דברים גדולים ונפלאים יותר?
עדיף, לא?
הקבוצה הזו שפתחו בפייסוש של כל הבוגרי ישרא', רובם בני 30/40 או משהו כזה, כולם מהתקופה שישרא היה, ישרא-בלוג, מהתקופה בה נענע היה פורטל אקראי, ולאנשים היו בלוגים דו תלת וארבע ספרתיים.. וכתבו פוסטים ארוכים יותר ויותר וחלקם אפילו מתפרנסים מאותו מנהג נלוז משלהם - ובכן - זה גרם לי לחשוב אולי להחזיר את הבלוג הזה, כלומר, להביא את הבלוג הזה, לפוסטים קצת יותר איכותיים מזיוני שכל אקראיים על שגרה או נון-שגרה, מפוסטי-תיכון-אידיוטיים שהיו כאן עד שהשתחררתי מהתיכון, ומשטויות אחרות שעוברות כאן מדי פעם.
לא נורא. עוד שבוע לערך שאנדור, הבלוג הזה, יהיה בן עשר, אני חושב שאני אשקיע יממה או חצי יממה או משהו דומה בלסקור את הבלוג הזה.
אלוהים אדירים,
עשור.
עשור של זמן מבזובז, מתועד להפליא.
אולי ככה אפשר להתמודד כנגד הזמן הנשרף הזה,
להותיר אותו מתועד, וכך אולי לא להחיות אותו, אבל להקפיא אותו בזמןחלל.
אהבות,
אוהב תמיד
אהבות עולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
