בירה מפחית היא הסממן הנפלא ביותר לערב עבודה או ערב עשיה כזה או אחר. הפחית עיתים אפילו עדיפה לחבית. לא, לא מבחינת הטעם פר-סה,ודאי שלא. בירה עדיין אמורה להיות בירה, כן? אבל.. טעם המתכת, הקליק של הפחית והחזרה מהסופר הקטן / המכולת למעלה יחד עם שקית זבל-אכיל-כזה-או-אחר, מול סדרה מעולה כזו או אחרת - כל אלו יחד הם סיום בולט ונפלא ליום עבודה/לימודים כזה או אחר. אהח. תחושה נהדרת של פריצת מציאות, יען הבירה למדה להיות חור תולעת.
ובכלל,
מאז הצבא לא הייתי בתקופה בה אני מתלונן יותר.
קצת על תלמידים, אבל נו, אני מרצה - אני חייב להוציא קיטור על תלמידים, עד כמה שבסתר ליבי, אני מאוהב בהם ללא חת.
אבל בעיקר על הלימודים. בעיקר על התואר. על המסלול הזה.
המחקר אדיר. כיף לי לשבת עם אנשים, לראיין. כיף לי להרגיש עם מלא אחריות עליי ולדעת שאני מתקתק עבודה כמו מניאק, אבל עדיין לוקח את זה בפנאן. פרילנסר. עושה את זה לאט, נכון, מקבל מכות כשצריך, אבל מתקתק את העסק.
אבל הלימודים לא.
לא.
המון עבודות, המון הגשות, 99% בזבזת זמן. 99% טכנוקרטיה מחורבנת שאני לא נהנה ממנה כרגע, או בכלל, בעצם לא נהנתי מההתחלה. מרצים שרובם, באיכות בינונית ותו לא. אנשים שלידי, מעבר לכמה תזונאיות שהן ידידות אמת נפלאות, באמת, משמימות ומשעממות. עצם הכניסה לסאקלר זו התחושה הזו כשאתה נכנס למשרדים של איזו חברת ביטוח. משמים. אנשים עם פרצוף מת. קפוא. סטטיסטי משהו. הרוב עברו ביעף את השלושים, או נראים ככה, או מדברים ככה - לא בצורה שאני מכליל שכל בן 30 הוא לא מגניב באשר הוא, חלילה - אלא שנמאס לי שמכל מקום ומכל חור חופרים לי על ילדים. מרגיש לי זר ממני. ילדים, ושטויות של אנשים נשואים. אלוהים, אנשים, לפחות תדברו על GOT :( על זה כולם מדברים :(.
ובנימה רצינית, זה לא באמת עניין של "הו אני כה מגניב והם הו כה לא", אלא סתם שזה מרגיש הרבה פחות ביתי, מגניב, וחברי ממה שהיה בתל חי. כן, בתל חי כולן היו עדיין תזונאיות בלתי נסבלות, כן, אבל הרגיש שכולם פלוס מינוס באותו ראש. גם אם היו אנשים שהתגלשו לשלושים שלהם, מעבר, ופחות מזה. גם אם בתל חי אנשים היו סאחים. אבל איפשהו זה הרגיש יותר חזק. איפשהו. לא כמו שיש לי עם אנשים שאני אוהב ולא כמו שיש לי במקומות שכונתיים להחריד או פלצניים להחריד כשאני יושב לבירה או הולך להופעה או אלוהים יודע מה.
קיצר חאלס.
נמאס לי להתלונן על זה.
בדיוק כמו שנה ב' או סוף שנה ג' של תואר ראשון, אני אחכה בשקט עד אוגוסט, ואעשה דברים שאני אשכרה נהנה מהם בינתיים. ברוך ה', השנה, לא חסרים כאלה, רק שהם טיפה סותמים לי את הגוף.
הדברים האלה יעברו, וגם הדברים האלה יעברו, וכל אלו אינם אלא תופעות חולפות - שאריות רוח וחול, מצמוצי אנוש ואהבות נבולות שחוזרות ומתות, כמחזור תמוז, כצעדי פרספונה, כקינות אב, כרוחות אלול.
אם זה לא היה אלכוהוליזם,
כל פעם שהייתי באוניברסיטה הזו,
הייתי מעביר עם כמה ליטרים של בירה, ולו רק כדי להעביר את זה, למחוק את זה, לשכוח את זה, להקהות את זה. אני באמת לא נהנה מזה. באמת באמת, לא נהנה פה. בהבדל מהצבא - זה לא כל יום, זה לא בכפייה, ואני כנראה אקבל משהו טוב בסוף.
סוג של.
נו טוב.
אהבות עולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
